גנזי יוסף פה

וכו' ר"ל שגדילים והולכין ומגביהין וקאי על הגדולים עצמן כן נלענ"ד:

(שם) תוס' ד"ה מתן ד' וכו' וא"ת וכו'. כ' מהרש"א דעדיפא הי' יכול להקשות וליתי עשה ול"ת וכו' ע"ש ולענ"ד הא לא חשיב להו עדיפות דלא מצינו ל"ת דוחה ל"ת לכן לא נקטו אלא עשה דאשכחן דדחי ל"ת:

(שם) ד"ה ינתנו וכו' דקיי"ל כל הניתנים וכו'. כ' מהרש"א דאל"כ לא הוי פליג ר' יהושע ע"ש ולכאורה אינו מובן כיון דאין העשה דוחה לל"ת כמ"ש התוס' לעיל אמאי לא הוי פליג ר"י ונ"ל דר"ל דודאי לא מקרי ל"ת גמור כיון שאינו בעצמו בין לר"א ובין לר"י דאי הוי ל"ת גמור לא הוי דחי לכ"ע כמ"ש התוס' לעיל אלא כיון דאינו ל"ת גמור פליגי ואי לא הוי כיפר לא הוי פליג ר"י דעדיף להכשיר שניהם ודו"ק:

(דף ק"א ע"א) רש"י ד"ה כשהיה להם ציר וכו' וקשיא לי' וכו'. עיין במהרש"א ולא הבינותי קושייתו דהא כתבו התוס' דדלת אלמנה מיירי כשיש להם ציר ומשמע דכשיש להם ציר לא שייך חופר ואפ"ה אסור וע"כ דדלת אלמנה טעמא אחרינא היא וכמ"ש רש"י ד"ה דחד שיפא דמחזי כבונה ודו"ק:

(שם) ד"ה מלמטה למעלה וכו' אהל וגג ואסור כצ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה וכן, חניות וכו' כרמלית כגנה קאמר כצ"ל:

(שם) ד"ה הדר ביה וכו'. עיין במהרש"א ומ"ש מה בעי הכא בר"ה ליתא בנוסחאות רש"י שלפנינו ומ"ש מה בעי מנעול באסקופה ודאי הלשון דחוק קצת מ"מ הפירוש הוא שהמנעול למעלה מהאסקופה וממילא מוליכו דרך אויר אסקופה ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה מביא וכו' דאי ברה"ר קאי מאי וכן וכו'. עיין במהרש"א ור"ל דוכן משמע דההיתר הוא בגוונא דלעיל כשהוא עם המפתח ברשות אחד דוקא ודו"ק:

(שם) ד"ה מדקאמר וכו' א"כ הי' מטלטל מרה"י לכרמלית וכו'. לכאורה אינו מובן דהא ודאי פשיטא דאסור לטלטל מרה"י או מרה"ר לכרמלית וא"צ להביא ראי' משערי גינה ועיין בריטב"א שכ' דאה"נ דלא הי' צריך לומר מדקאמר וכן ואפשר גם כוונת התוס' כן ודו"ק:

(שם) ד"ה כי פליגי וכו' וס"ל כרבנן וכו'. עיין במהרש"א עד אבל מלתא דר"י בנגר הנגרר הוי באינו ניטל וכו' כצ"ל:

(דף ק"ב ע"א) ד"ה לא אמרן וכו' אבל לא מסתבר וכו' הקשה מהרש"א דא"כ יהי' מותר לעשות בשבת הכיפין ואח"כ לפרוס המחצלת ע"ש וראיתי בס' תוספות שבת סי' שט"ו ס"ק ז' שכ' דהכיפין היו נתחבין בחוזק והוי מכה בפטיש ע"ש ולפי דבריו אם אין הכיפין נתחבין בחוזק אה"נ דמותר ולענ"ד נראה דכשעושה הכל בשבת הוי כעושה אהל בב' פעמים דפשיטא דאיסור עשיית אהל לא הוי דוקא כשעושה בפ"א כל האהל משא"כ כשהכיפין נעשו מע"ש הוי כנעשה עיקר האהל מע"ש וכ"נ מדברי הש"ע של התניא שכתב שאינו אלא מוסיף על אהל עראי העשוי מבע"י ע"ש ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה והעליון וכו' ונראה לר"י דאפילו וכו'. ר"ל משום דאין בנין בכלים כב"ה:

(שם) ד"ה רטיה וכו' וי"ל דהך דפלפל וכו'. עיין במהרש"א עד דא"כ לטעמא דשמא ימרח נמי ר"ל אע"כ אע"ג דמיירי ע"ג כלי מ"מ כיון שנטל במזיד אסור כמ"ש המ"א סי' שכ"ח ס"ק כ"ז וע"ש באחרונים ודו"ק:

(דף ק"ג ע"א) רש"י ד"ה ואב"א וכו' מדאורייתא שרי וכו'. ולא ניחא ליה לומר דס"ל לר"ש דמדאורייתא אסור דא"כ הוי פליגי רבנן ור"ש בפלוגתא דר"א ורבנן עיין במהרש"א לקמן דף ק"ה ע"א ד"ה קשירה:

(שם) גמרא חד אמר הא והא בלחה וכו'. עמ"ש בעזה"י בפסחים (דף ס"ח ע"ב):

(שם ע"ב) ד"ה ה"ג ואי רבנן וכו' ולא בכלי דהכי הוא וכו' כצ"ל:

(דף ק"ד ע"א) גמרא מלתא אגב אורחי' קמ"ל וכו' עיין במהרש"א בתוס' ד"ה לשמעינן שהקשה על הג"א הא גם בשמעתין נמי מסיק כמו בזבחים ולענ"ד נראה דכוונת הג"א דלפי גירסא שלפנינו בסוגיין מלתא אגב אורחי' קמ"ל משמע דלפי האמת אין חילוק לדינא בין גמי לצילצול אלא דאגב אורחי' קמ"ל גם דבר זה דגמי מסי אבל לפי הגירסא דזבחים הא קמ"ל דגמי מסי משמע דעיקר הא אתי לאשמעינן דגמי מסי ואסור לכרכו בשבת משמע אבל בגד מותר דכיון דעיקר הא אתי לאשמעינן ודאי משום דינא אתי לאשמעינן ולא משום רפואה ונ"ל שזהו כוונת הב"ח בהג"ה שהובא בגליון הש"ס דרש"י בזבחים ס"ל בפשיטות דבגד מותר גם במדינה ואי הוי אשמעינן צילצול הוי עיקרו משום מקדש דמותר וכולה מסכת מאיסור שבת מיירי ועיקר משום שבת נקט לכן הוצרך לומר גמי משום שבת לכן מחק תיבת מלתא ואפשר דבמה שחסר האריך הב"ח עוד לבאר היטב החילוק בין מלתא אגב אורחיה ובין אגב אורחי' לחוד וחבל על דאבדין אבל כוונתו נראה כמ"ש ודו"ק:

שם) ואי דלא מבטל ליה קא הויא חציצה וכו'. הקשה מהרש"א דא"כ הדרן קושיא לדוכתה ע"ש ולענ"ד אפשר לומר דדוקא מידי דאין דרכו לבטלו מותר אבל מידי דדרכו לבטל אפילו אינו מבטל אסור לכן מלח אסור במדינה אפילו אינו מבטל דדרכו לבטל ודו"ק. ועיין בס' תוספות שבת ס"ס שי"ג:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה יצא וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד שרץ הוא גופיה אב הטומאה ולא שייך בו לומר שנעשה אב הטומאה אלא במי שקבל טומאה מאחר ובזה בעינן בר חיטוי:

(דף ק"ה ע"א) במהרש"א בפירש"י בד"ה קושרה וכו' דמשלך וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה קשירה וכו' הוו פליגי רבנן ור"ש בפלוגתא וכו' כצ"ל:

(שם) רש"י ד"ה קשירה וכו' שמא יקשור קשר של קיימא, נ"ל דר"ל שמא יקשור בגבולין קשר של קיימא דהא קיימינן השתא דר"ש מתיר במקדש מדאורייתא אפילו מלאכה גמורה וכמ"ש רש"י (בדף ק"ג ע"א) ד"ה ואב"א ע"ש:

(שם) תוס' ד"ה ואר"ש וכו' וגם כאן וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד אפשר לומר דכ"מ שהתירו לך חכמים קאי אעניבה כיון דס"ל לר"ש שגם מלאכה דאורייתא הותרה במקדש בשאר מקומות וכמ"ש רש"י שם לא שייך לומר כל מקום שהתירו אעניבה לחוד דלא שייך להקשות אמאי התרתי עניבה ואסרתי קשירה דחילוק שבין קשירה לעניבה ידוע לכל וגם לא שייך לומר אמאי אני מקיל בעניבה דפשיטא שגם ת"ק מקיל בעניבה ואין זה חידוש מה שמחמיר ר"ש בקשירה יותר מת"ק שכן דרך בכ"מ דתנא אחד מחמיר ואחד מקיל ולא בא לפרש כאן טעם אלא למה אזיל בתחומין להקל טפי מת"ק ובקשירה אזיל להחמיר טפי מת"ק וסיים אבל בעניבה שגם הוא משלך מודינא לך ודו"ק:

שם) והא דנטר ר"ש וכו'. עיין במהרש"א באריכות עד וע"כ בר"פ זה (דף צ"ח ע"א] הזכירו וכו' רק ברשויות דרבנן והוא תמוה בעיני דמשמע שם כל הסוגיא שגם ברה"ר הדין כן וגם הפוסקים והש"ע לא חילקו שם בין רה"ר לרשויות דרבנן ואפשר לפרש שגם מהרש"א ס"ל שגם בר"ה הדין כן אלא שבר"ה לא רצו לגלות וברשויות דרבנן גילו מ"מ לא משמע כלל שם דברשויות דרבנן מיירי וטפי הול"ל דמשום בזיון תפילין גילו הדבר ובדברי התוס' נ"ל לפרש מ"ש והא נטר עד הכא היינו שלא נשנה דברי ר"ש כל מקום שהתירו לך חכמים וכו' תיכף אחר משנה דקושרין נימא אבל לא קשה