גנזי יוסף עב

כששייך לעיר אחרת אסור לשתות אפילו במקומם אבל לפירוש בתרא דקנו שביתה במקומם ואין איסור אלא משום שרוצה להביאם לעיר אין חילוק בין אי צד השני שייך לתחום עיר אחרת או לא כיון דעכ"פ אינו בתחום עיר זה ואפשר גם כוונת מהרש"א כן אלא שקיצר במובן ומ"ש בריש דבריו דלפירוש קמא מותר להביאן גם מחוץ לעיר לצד השני אלפים האמת מפרש ואין כוונתו דבזה תלוי הטעם שלא הקשו לפי' קמא ומ"ש אבל קשה וכו' ר"ל שגם לפי' קמא תקשה אמאי נקיט בין ב' תחומין ולענין לשתות במקומם לנקוט בעיר אחת ולענין הבאה לעיר וחוצה לה אלפים אלא דפשטות דבריו לא משמע כן וגם לפ"ז אין זה קושיא כ"כ דלא מיירי מהבאה לעיר ודו"ק:

(דף מ"ח ע"א) ד"ה ר' יהודה וכו' ומסתמא וכו' עיין במהרש"א עד דריש מי שהוציאוהו ד' אמות לאו לכל רוח וכו' כצ"ל:

(שם) בתוס' ד"א דת"ק הוי ד"א בין הכל וכו'. ר"ל ומ"מ הוי ד"א ביחד דוגמת אלפים דריב"נ ולא ב' אמות לכל צד כר"א ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה מחלוקת וכו' על שמונה להילוך הס"ד ואח"כ צריך לציין מצומצמות לר' יהודה וכו' וקאי אלקמן איכא בינייהו ד"א מצומצמות:

(שם ע"ב) ד"ה ואין ב' וכו' הן אין כח וכו' כצ"ל נ"ל:

(שם) תוס' ד"ה רשות וכו' דליכא למגזר בחיצונה כולי האי וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד מלשון התוס' לקמן שכתבו לפי' מהר"י ואמצעית בחיצונית ליכא למגזר וכו' ואי משום שלא יוליכו וכו' משמע דאע"ג דליכא למגזר שמא תוליך מחיצונה זו לחיצונה זו שייך למגזר שלא יוליכו מחיצונה לאמצעית לולי דהוי גזרה לגזרה וגם גבי מחיצונה לחיצונה כתבו שמא תוליך האמצעית וגבי מחיצונה לאמצעית כתבו שלא יוליכו החיצונות דהיינו משום דמחיצונה לחיצונה לא שייך שלא יוליכו החיצונית דכיון שאסורה באמצעית לא שייך לחוש שמא תוציא לאמצעית ומשם לחיצונה אחרת אבל שלא תוציא לאמצעית הסמוכה לה חיישינן וכן באמצעית חיישינן כיון שמטלטלת באמצעית שמא תוציא לחיצונית אבל לא חיישינן שמא תוציא כלי חיצונית זו לחיצונית אחרת וביארו אח"כ הטעם דמסתמא במאני דידי' משתמש אבל אם יטלטלו חיצונית באמצעית יש לחוש שמא יוציאו בני חיצונה כליהם לחיצונה אחרת ודו"ק:

(שם) מדלא קתני אוסרת על שתיהן וכו'. עיין במהרש"א עד משמע שפיר וכולן אסורות זו עם זו וכו' כצ"ל:

(שם) בתוס' דבפרק כל גגות אמר שמואל הלכה וכו' כצ"ל:

(דף מ"ט ע"א) רש"י ד"ה ואזדא שמואל וכו'. דבור זה צ"ל לקמן אחר ד"ה זו מביאה:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה ואמר וכו' ויש לחלק וכו'. הקשה מהרש"א דא"כ מה צריך התם לחלק בין ישן לניעור ע"ש ונלענ"ד לתרץ דמ"ש התוס' ויש לחלק היינו בין עיקר דינא דהתם אבל מרבנן דריב"נ ודאי יש ראי' והיינו מה שכתבו אח"כ אבל מדפליגי רבנן וכו' וניחא להו להביא מרבנן גופייהו דמשמע דבגוונא דפליגי בישן מודו בניעור ולכן אמרו בגמרא דאי בעי מצי אמר ודו"ק:

(שם) ד"ה מ"ט וכו'. עיין מהר"ם עד אית ליה דרבה כצ"ל:

(דף נ' ע"א) ד"ה שאני וכו' ולר"י נראה וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל דכוונתי דלפירש"י דאיתי' לחצאין היינו כשהפריש א' מחמשה כיון דאלו אמר תקדיש פלגא דחיטתא הי' קדשה ה"נ כשהפריש סתם הוי כאלו אמר תקדיש מכל גרגר חציו קשה במעשר בהמה אפילו אי הוי איתיה לחצאין הוי אמרינן דאם אמר על ב' תקדיש מכל א' חצי הוי חצי השני חולין שהרי קרא עשירי ושוב אין קדוש יותר הי' ראוי לומר בין אמר ובין לא אמר עשירי וחולין מעורבין אבל לפיר"י דלחצאין היינו בזה אחר זה פשיטא דכשאומר על הראשון חצי יהי' מעשר והיינו דחצי השני יהי' תשיעי אי הוי איתא לחצאין הוי אמרינן דהראשון קדוש כולו דלא גרע מאלו קראו כולו תשיעי והשני חציו קודש וחציו חולין שהרי מחצי של הראשון נעקר שם עשירי והשני קודש ומחציו לא נעקר שם עשירי ואין השני קודש ולא הוי בכלל כל שאינו בזה אחר זה דהא ישנו קצת בזא"ז ואמרינן גם בבת אחת דאחד יש קדושה ואחד אין קדושה רק בחציו וכיון דלא ידעינן איזהו הוי באחד עשירי ואחד עשר מעורבין ובאחד קודש וחולין מעורבין ולא קשה אלא מהשני אמאי גם השני עשירי ואחד עשר מעורבין אבל כיון דליתיה לחצאין וכשאומר על הראשון חציו מעשר כולו מעשר ולא נעקר שם עשירי מכולו וכשאמר אח"כ על השני שיהי' מעשר לא קדוש כלל הוי אינו בזא"ז ויש לנו לומר דבבת אחת לא קדוש שום אחר מהם כמו כל אלו שאינם בזא"ז ולא חל על השני לא חל בבת אחת על שום אחד מהם ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה ומ"ס וכו' הקשה הר"א וכו'. עיין במהרש"א עד וכמ"ש התוס' בפרק בכל מערבין וכו'. וע"ש בתוס' דמסקי דר' יוחנן לית ליה ברירה אפילו מברר דבריו אלא כיון דבס"ד כתבו דאפשר לחלק כן גם לר"י ניחא להו טפי להקשות אהא דאמר לקרבן גדול מכוין ודו"ק. ועיין צ"ק מנחות (דף ע"ח ע"ב) בתוס' ד"ה ליקדשו ומ"ש שם בעזה"י:

(שם) רש"י ד"ה מהלך לצפון וכו' מהלך מביתו לצפון וכו' כצ"ל (שם) ד"ה לימא תהוי וכו'. עיין במהרש"א ויש שם ט"ס וצ"ל בד"ה לימא תהוי כו' דבמקום רגליו לא רצה לקנות כו' הואיל ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי לא קנה כו' במקום ששניהן נותנין לו דאלו לרב אפילו כו' דבביתו לא וכו'. וקושייתו נלענ"ד לתרץ דממ"נ קשה לרב דס"ל שלא קנה עירוב כשלא סיים המקום אי מיירי בעומד בדרך אין לו אלא ד"א ואי מיירי בעומד בעיר יש לו אלפים מעירו לכל צד ואמאי אינו מהלך אלא לצפון כעירובו לדרום וכו' אבל לשמואל שפיר דקנו עירובין שלו ודו"ק:

(דף נ"א ע"א) תוס' ד"ה כזה וכו' אבל העמיד וכו' ק"ל דבתחומין אמרינן (בדף נ"ה ע"א) מרובעת ולא בריבוע של עולם אין עושין לה זויות ע"ש ודו"ק וצ"ע:

(שם ע"ב) ד"ה ויצא וכו' ונקט הכי משום ר"מ וכו'. נ"ל דר"ל דברר"מ לא שייך לומר אטו בשופטני עסקינן כיון דבלא"ה תנן לא יצא ודו"ק:

(דף נ"ב ע"ב) רש"י ד"ה כמאן וכו' לא כרבה ואליבא דר' יהודה וכו' כצ"ל (שם) ד"ה כי תניא וכו' ופ"ה לא נראה וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד לכאורה דברי רש"י אינם מובנים דלמה לו לכנוס לתחום העיר כיון שאפילו יכנוס לתחום העיר אסור לכנוס לתוך העיר ומאי ס"ד, שיכנוס לתחום העיר לכן נלענ"ד דמ"ש רש"י לתחום העיר ר"ל לגבול העיר וכן מ"ש חוץ לתחום ר"ל חוץ לגבול העיר והיינו להחשיך וכן פי' הריטב"א והתוס' לא ניחא להו בזה דהול"ל להחשיך ואח"כ מפרשים אמאי לא תנא באמת להחשיך ודו"ק:

(שם) דמלתא דפשיטא הוא. הקשה מהרש"א דהא ר"ש פליג ע"ש ולענ"ד גם ר"ש לא פליג אלא משום דס"ל שהוא תוך התחום כמבואר אח"ז אבל כשהוא באמת חוץ לתחום פשיטא הוא וכאן מיירי שהוא באמת חוץ לתחום:

פרק ה. (דף נ"ג ע"א) רש"י ד"ה ועושין אותן וכו' כרי שיהא אלפים לצדדין כבאמצע וכו'. עיין