גנזי יוסף עא

(שם) ד"ה ויתיב וכו' דאסור לעשות. מדברי מהרש"א נראה שהי' לפניו הגירסא דלא שמה מחיצה ע"ש:

(שם) ד"ה אילימא בדלא מלו גברי, מדברי התוס' נראה שגרס בגמרא אילימא בדלא מלו גברי וכו' או דלמא בדמלו גברי:

(דף מ"ד ע"א) ד"ה או דלמא וכו' וא"ת וכו' עיין במהרש"א עד כדמסיק הכא וכו' דלא נקטו בדבריהם כר"א ר"ל דכיון דסוגיא דהכא סברה דהלכה כר"א ניחא להו להתוס' לפרש אליבא דסוגיא דהכא דנהרדעי כר"א ס"ל אבל בסוגיא דלקמן דלא נזכר שעשו כר"א לא ניחא להו לפרש אליבא דסוגיא ההוא דנהרדעי ס"ל כר"א ודו"ק:

(שם) ד"ה ר"מ וכו' כמו פקק החלון. עיין מהרש"ל ומהרש"א וצ"ל דכוונת מהרש"א לפי דעת ר' ירמי' דאמר התם (דף קכ"ו ע"א) בין תלוי ובין שאינו תלוי והוא שקשור ומ"מ י"ל כוונת מהרש"ל דמשמע התם למסקנא ר' אבא אמר רב כהנא דאפילו אינו קשור מותר והוא שמתוקן משום מוקצה ע"ש ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה ה"ג אמר רבה וכו' ולא אמרינן וכו' ובד"ה מהו דתימא וכו' ר"נ וכו'. נ"ל לפרש דמ"ש ולא אמרינן ממקום שנאמר לו וכו' יש בדבר קולא וחומרא דאי נימא ממקום שנאמר לו יש לו אלפים מותר לילך להלן ממקומו למזרח אלפים ואסור לילך להלן מביתו למערב כלום וכשלא אמרינן כן אסור לילך להלן ממקומו למזרח ומותר לילך למערב ביתו וקס"ד דזה תלוי בזה לכן מקשה פשיטא כיון דעדיין לא יצא מן התחום לא הפסיד למערב ביתו דהא יכול לילך כל היום כולו בתוך תחום ביתו למזרח ולמערב ומשני מ"ד וכו' וכ' רש"י ואי בעי למיפק ליפוק ר"ל דהא ודאי פשיטא דלא אמרינן כיון דעקר עקר והפסיד התחום למערב ביתו דלהקל התירו לו לילך ברשות חוץ לתחום ולא להחמיר עליו לומר דאע"פ שלא יצא מן התחום כאלו יצא והפסיד למערב ביתו אלא דה"א שיכול לילך למזרח מקומו אלפים ונ"ל דר"ל דה"א דהברירה בידו או לברור לו מקומו ויוכל לילך ממקומו למזרח אלפים או לברור לו ביתו ויוכל לילך למערב ביתו קמ"ל שאין לו אלא תחום ביתו לחוד ואסור לו לצאת למזרח מקומו כלום ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ומר סבר וכו' תקשי לה מתניתין וכו' נלענ"ד דלרב שימי לא קשיא להו ממתניתין דאפשר לומר דדוקא הבלעת תחום לתחום מלתא היא אבל הבלעת ד"א לתחום לאו מלתא היא ורש"י לא כתב אלא דלרבה דס"ל דאפילו הבלעת תחומין לאו מלתא היא כ"ש הבלעת ד"א בתחום וע"כ לא ס"ל כנהרדעי ולכן הקשו התוס' ממתניתין לנהרדעי דתרוייהו הבלעת ד"א בתחום היא ואביי דמקשה לרבה מר"א דכיון דס"ל לר"א דאפילו הבלעת ד' אמות לתחום מלתא כ"ש הבלעת תחום לתחום ורבב"ח דאמר דרבה כרבנן ס"ל ר"ל וס"ל דלרבנן ה"ה הבלעת תחום לתחום לאו מלתא ולפי מה דמסיק דלדבר מצוה מודו רבנן לר"א בלא"ה ל"ק לרב שימי ממתניתין אבל נהרדעי דמיירי לדבר הרשות תקשה להו ממתניתין ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה ומה אלו וכו' על העקב וליכנס במערה וכו' כצ"ל:

(דף מ"ה ע"ב) ד"ה ובלבד וכו' דכל ד"א וכו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א ונלענ"ד דדעת מהרש"ל דאסור גם להכניס מחוץ מד' אמותיו לתוך ד' אמותיו כגון אי מיגנדר לו חפץ חוץ לד"א אסור לו להכניסו לתוך ד"א ולזה אינו מועיל דחפציו כרגליו דהא גם רגליו אם יצא חוץ לתחום יש לו שם עכ"פ ד"א ומעתה גם גבי כלים נימא אי מיגנדר אמה או ב' חוץ לד"א מותר להביאו לתוך ד"א וע"כ צ"ל דהנך ד"א שהיו בו מעיקרא נעשו כרה"י לכן אסור להביאם לתוך ד"א משא"כ אדם דמותר לילך מרה"ר לרה"י וזהו כוונת מהרש"ל במ"ש למה לא יושיט מחוץ לד"א ויביאו אצלו כמו שהדין גבי תחומין ר"ל שיש לכל היוצא מתחומו ד"א במקום שהוא שם ע"ש ודו"ק ומהרש"א הבין מדברי מהרש"ל דמאיסור הוצאה מד"א מיירי ומ"ש כמו שהדין גבי תחומין ר"ל הך דהי' מודד ובא שהביא רש"י דמותר לטלטל בכל העיר ולפי מ"ש נתיישבו בעזה"י דברי מהרש"ל. והנה לטעם דחפציו כרגליו גם דרך מלבוש וביו"ט אסור ולטעם דהוי כרה"י אין אסור אלא בשבת ודרך משאוי וא"כ להוציא מד"א גם ביו"ט ודרך מלבוש אסור ולהכניס לתוך ד"א אין אסור אלא בשבת ודרך משאוי וא"כ הי' יכול מהרש"ל לומר שצריך טעם דחפציו כרגליו לאסור להוציא ביו"ט ודרך מלבוש אלא דמשמע לי' דתרוייהו טעמי צריך לענין להכניס וכ"מ קצת מלשון רש"י לפי מה דלא גרס א"נ שלא כתב אלא מחוצה להן לתוכן אכן במשנה לא נזכר אלא שלא יוציא ולא ידעתי מנ"ל שאסור ההכנסה ודו"ק וצ"ע:

(שם) ד"ה קונין שביתה וכו' לצד אחד כצ"ל נ"ל:

(שם) תוס' ד"ה להודיעך וי"ל וכו'. כ' מהרש"א דבקושייתם היו סוברים דקולא הוא לזוכה שני [כצ"ל] ע"ש ולא הבינותי דמה סברא היא זו דכיון שיש קולא אצל הזוכה השני יהא זה חשוב כח דהיתרא אע"פ שהוא חומרא אצל הזוכה הראשון הא הזוכה הראשון הוא קודם מהזוכה השני גם הוא ודאי יותר דמה"ת יתן הזוכה הראשון להשני ולענ"ד נראה דבקושייתם הי' ס"ר דאי לא קנו שביתה אין להם אלא ד"א כמו אדם ולכן הוצרכו בתירוצם להביא ראי' משמעתין לקמן דאין דין אדם וכלים שוין למ"ד אין קונין שביתה ודו"ק:

(שם) ד"ה ליקנו שביתה וכו' דהרי הן חוץ לחתום. כ' מהרש"ל ולפ"ז גבי אליהו וכו' ע"ש ולא ידעתי מנ"ל דקנה שביתה על הארץ דלמא גם ביה"ש למעלה מי' קאי והוי כמו עובדא דר"ג שכתבו התוס' לקמן דכשבאו אח"כ בתוך י' יש להם שביתה ודו"ק:

(שם) ולכך כשבאו בתוך י' וכו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א ונראה מדברי מהרש"א שאינו קונה שביתה בשבת אא"כ ראה המקום ביה"ש ונתכוין לקנות שם שביתה ולא משמע כן בא"ח סי' ת"ד אלא אפילו הגיעו בשבת בתוך הים במקום שאינו עמוק עשרה קונה שם שביתה וכשיצא אח"כ חוץ לתחום אין לו אלא ד"א ומשמע דאפילו לא ידע ביה"ש שיגיע למקום שאינו עמוק עשרה ומה שהקשה מהרש"א בישן אין קונין שביתה ואין לו רק ד"א לקני שביתה בשבת כשניער נלענ"ד דלק"מ דבישן כיון שהי' ביה"ש במקום הראוי לשביתה ולא קנה נקנה לו שביתה של ד"א ושוב לא קנה שביתה יותר בשבת אבל כשלא הי' ביה"ש במקום הראוי לשביתה כשבא בשבת למקום הראוי לשביתה נקנה לו שם שביתה של אלפים ודו"ק:

(דף מ"ו ע"א) ד"ה נהרות וכו' כריב"נ. ר"ל דלא משמע לי' לומר דברייתא זו אתיא דוקא כרבנן ולא כריב"נ ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה מאן פליג וכו' דפלגיתו עלי וכו' כצ"ל נ"ל:

(דף מ"ז ע"ב) תוס' ד"ה דכולא וכו' כדאמר בשבת בתל ונקע לקמן (דף נ' ע"ב):

(שם) ד"ה חרם וכו' וא"ת וכו'. נראה מזה דלא ס"ל כאן מ"ש לעיל בד"ה והכלים דלרבנן בעינן סמוכים ממש ועיין בריטב"א ודו"ק:

(שם) דא"כ אמאי נקיט וכו'. עיין במהרש"א [ויש שם ט"ס וצ"ל תיקון מחיצה לאותן שבתוך וכו'] ולענ"ד כוונת התוס' דבשלמא לפי' קמא לא מיירי כלל להכניסם לעיר אלא לשתות במקומן לכן אם לא היה שייך צד השני לתחום עיר אחרת אע"פ שהוא חוץ לתחום יש להם עכ"פ אלפים ממקומם ומותר לשתות במקומם משא"כ