גנזי יוסף סז

בטול ממלאכה היינו דתקשה למ"ד כללא קמא דוקא אמאי לא פליג דניבעי נמי בטול ממלאכה ומשני דאיהו ס"ל דלחפשי ישלחנו ריבוי הוא ומ"ד כללא בתרא דוקא מוקים קרא דלחפשי ישלחנו לדרשא אחרינא דא"א לדידי' לומר ריבוי הוא דא"כ ירבה מה שאינו בגלוי וחוזר דשניהם שוים ולא ישאר כלום ודו"ק. וע"ש במהר"ם עד ריבוייא להאי יותר וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה ובבל וכו' ולא מייתי מהך ברייתא וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה לפיכך וכו' וכו' אחר הבאת שליש וכו'. נ"ל דר"ל דקיי"ל בתבואה וקטניות דהיינו זרעים אם הביאו שליש בשנייה ונלקטו בשלישית מפרישין מעשר שני כדין שנה שנייה ובירק אזלינן בתר לקיטה ומפרישין מעשר עני וכן לענין שאין מעשרין מן החדש על הישן ומן הישן על החדש וה"א שגם ירקן חייב ולא אזלינן בתר לקיטה אלא אחר הבאת שליש וכן הפירוש מ"ש בדבור שאח"ז מתעשר הכל אחר לקיטה כירק וכו' ומתעשר הכל לשעבר אתר זמן הראוי למעשר זרע ודברי מהר"ם לא זכיתי להבין ודו"ק ועיין רמב"ם פ"א מה' מע"ש גם מ"ש מהר"ם דירקות מתעשרין מיד אפילו לא גדלו אלא מעט לא הבינותי דכ"ד יש לו שיעור עיין ברמב"ם פ"ב מה' מעשרות ודו"ק:

(דף כ"ט ע"ב) במהר"ם ד"ה כדי שימזגנו. צ"ל ד"ה ויעמוד:

(דף ל' ע"ב) גמרא עירב בשחורים לא יצא בלבנים וכו'. נ"ל דלאו דוקא שחורים ולבנים אלא ה"ה שחורים ושחורים דבעינן שיצא דוקא באותן מלבושים שהיה לבוש בשעת הנחת עירוב ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ומ"ס וכו' דוקא כשמונח וכו'. כ' מהרש"א דה"ה מהלך על הארץ ע"ש ולא הבינותי דא"כ מאי הקשו התוס' מדלתות שע"ג השוורים הא השוורי' היו מהלכים על הארץ וצ"ל דס"ל למהרש"א דאע"ג דהשוורים הולכים על הארץ מ"מ הדלתות שעל גביהן דמי לזריקה באויר ומ"מ ק"ל דא"כ לא היו צריכים לומר לר"ת דהשוורים רחמנא קרינהו אהל ומשמע דאי לאו האי טעמא גם השוורים הוי אהל זרוק וכ"כ בפירוש בסוכה (דף כ"א ע"א) ד"ה וע"ג הא בלא"ה השוורים מהלכין על הארץ ועוד ק"ל דא"כ אמאי כתבו התוס' להרשב"א דאי שמיה אהל וכו' והא כלי עצמו וכו' כגון שידה וכו' ומאי ראי' היא שאני שידה שמהלך על הארץ אבל הנדבך המונח ע"ג כלים דמי לדלתות המונחים על השוורים דדמי לזריקה לכן נלענ"ד דמ"ש התוס' דוקא כשמונח היינו מונח ממש אבל מהלך הוי כזרוק והרשב"א חידש דכיון דהדלתות מונחין ע"ג השוורים חשיבי כמונחין ומה דפליגי בשמעתין בנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל וכן לבית הקברות היינו שהם מונחים קצתם בא"י וחוץ מביה"ק וקצתם בח"ל או בביה"ק והוא הולך עליהם ומ"ש התוס' בחגיגה (דף כ"ה ע"א) ד"ה אהל זרוק בשם ר"י דכשהולכים פליגי ובזרוק מודו היא שיטת ר"י ולדידי' באמת לא קשה מהשוורים וע"ג דלתות ואין כן שיטת התוס' ור"ת ורשב"א דהכא ועיין במל"מ פי"א מה' טומאת מת ה"א והארכתי בזה במקום אחר בעזה"י ודו"ק:

(דף ל"א ע"א) בא"ד משמע דבענין זה הוי אהל לכ"ע הקשה מהרש"א א"כ לרבנן נמי וכו' ע"ש ולכאורה אינו מובן דהא אסור לילך בשבת ע"ג שוורים ואפילו נימא שילך שם מבעוד יום וכמ"ש רש"י במשנה מ"מ הא צריך להתעכב שם בשבת ואסור לישב ע"ג בהמה בשבת ואפשר ס"ל לרבנן דגזרו על השבות ביה"ש וצ"ל דשם יניח דלתות ע"ג אבנים או יעשה שם אהל אחר וישב עליו ודו"ק:

. (שם) רש"י ד"ה אסור לקנות וכו'. עיין במהרש"א עד דפליגי באהל זרוק וכו' לא קאי וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה לקבל ממנו קודם שיגיע שם וכו'. נ"ל דהוצרך לומר קודם שיגיע שם דק"ל אחר דמוקי בעומד ורואהו מאי פריך וליחוש דלמא לא שקיל מיניה כיון שרואהו רואה נמי דשקיל מיניה לכן מפרש שנראה להגמרא דוחק לומר שרואה עד סוף התחום אלא שרואה עד אמצע התחום עד מקום שיכול לראות ושם מקבל ממנו לכן פריך כיון שאינו רואה בסוף התחום דלמא לא שקיל מיניה ופירש"י ולא מערב דהא ודאי כיון שרואה שממטי ליה רואה נמי דשקיל מיניה אלא דלמא לא שקיל על דעת לעשות שליחותו ולא מערב לי' ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה כאן וכו' ועוד לפירושו וכו' לא ידעתי מנ"ל דלפירושו הוי מהימני להו ולענ"ד אפשר לומר לפירש"י דסמך אמאי דמוקי רב חסדא בעומד ורואתו והי' ק"ל דא"כ למה לי' לומר לאחר לקבלו לכן הוכרח לפרש דלא אלים ונלענ"ד ליישב גם קושייתם הראשונה דרש"י מפרש ההיא דמעילה דנתנו על הפיל והקוף ואמר לאחר לקבלו ממנו וכ"ה בקצת גירסאות שם וכמ"ש התוס' שם ד"ה נתנו בשם רבינו אפרים ומה שהקשו התוס' שם דא"כ לא מייתי התם מידי כיון דבר דעת הניחו ס"ל לרש"י ור"א דמ"מ כיון שהפיל והקוף הוליכוהו עד אותו האחר דמי לשלח ביד חש"ו ומ"מ צריך שאחר יקבלו ממנו דלמקני רשותא צריך שיהא אלים טפי ודו"ק:

(שם) לכן נראה לפרש וכו'. עיין מהר"ם עד ההיא דנתנו לפיל בעומד וכו' שהקטן או הפיל הניחו וכו' כצ"ל. והנה קושייתו היא קו' התוס' במעילה שם וע"ש מ"ש לתרץ ודו"ק:

(שם) ד"ה והיכי אתמר וכו' אלא משום דלא אלימי וכו' הקשה מהרש"א דלמא טעמא דברייתא דשמעתין נמי משום דלא אלימי ע"ש ולא הבינותי דמ"מ קשה סיפא אמאי אם אמר לאחר לקבלו הרי זה עירוב ודלמא לא ממטי ליה או לא מקבל לה מיניה דלא מסתבר לומר בפיל וקוף דמהימן להו אלא כיון דע"כ צ"ל בברייתא בעומד ורואהו ושליח עושה שליחותו ניחא ליה לפרש גם מתניתין כן ודו"ק:

(דף ל"ב ע"א) ד"ה רב ששת וכו' אלא לישב דברי רב וכו'. צ"ל דמה שיפסול הפסח שנשחט לא חשיב בא לידי עבירה ולכן חיישינן דלמא פשע ולא טביל ויפסול הפסח וכן מחוסר כפורים לולי דרב שמעי' הוי חיישינן דלמא פשעו הכהנים ולא יקריבו הכפרה ויגידו לו שלא יאכל ויפסול הפסח לכן צריך דרב שמעי' ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה עראי וכו' תרומה גדולה וכו'. משמע דאלו הוי דמאי לא היה צריך להפריש תרומה גדולה כדין כל דמאי וכמ"ש הרמב"ם רפ"ט מה' מעשר אכן בדבור שאח"ז כ' דמאי יפריש ויאכל הוא בעצמו וכו' ולא כתב ולא תרומה גדולה שיהיה הפוכא דרישא ומשמע לכאורה דכאן שאני משאר דמאי שהכין לעצמו לא חשידי על תרומה גדולה משא"כ באומר לחברו שמא לא הפריש כלל דסמך שחברו יפריש או שאינו חושש בלפני עור וכמ"ש רש"י בד"ה בע"ה ואפשר דרש"י קמ"ל רבותא בכל אחד בודאי קמ"ל דאפילו תרומה גדולה צריך להפריש ובדמאי קמ"ל דאפילו במעשר גופי' יש חילוק בין זה לודאי שא"צ ליתן המעשרות ללוי ולעני אלא יאכלם בעצמו ולפ"ז צ"ל דמ"ש ואינו חושש בלפני עור הוא לאו דוקא דהא גם הוא בעצמו חשוד על המעשרות ודו"ק:

(שם) גמרא אמר רבינא וכו'. ולא ניחא ליה לאוקמא רישא ג"כ שאמר לע"ה וחבר שומעו דמ"מ ק' למה לי' לברייתא לצייר כן כיון שאין נ"מ כלל במה שאמר לע"ה לכן אוקמא בפשיטות דאמר לחבר אבל ק"ל למה אוקמה רבינא לסיפא דחבר שומעו הא בודאי אפילו ע"ה ציית וכמ"ש מהרש"א וי"ל שרצה לפרש גם לרבי דאמר שא"צ לעשר כלל אפילו דמאי לכן צריך לאוקמא דחבר שומעו ובקושייתו רצה להקשות גם לרשב"ג לכן לא היה יכול להקשות מי ציית ולכן אמר לרבי. אותו חבר אוכל ולרשב"ג אמר סתם לא יאכל דאפילו ע"ה לא יאכל ואפשר עוד לומר דאע"ג דלא רצה להקשות מי ציית דשמא בודאי ציית ועדיפא