גנזי יוסף נה

פרק כב. (שם ע"ב) תוס' ד"ה ור"י וכו' גזל בהמה והוכחשה וכו' מהר"ם הגי' והזקינה וכ"ה שם במשנה ולענ"ד א"צ להגי' דבגמרא מוקי לה התם בהוכחשה ע"ש:

(שם) ד"ה הלכה וכו' ודרך וכו'. הוגה בגליון נ"א ועוד והוא מדברי מהרש"א וסיים בגליון והיותר פשוט וכו' ע"ש ולענ"ד א"צ להגי' והוצרכה לומר ודרך וכו' דאע"ג דעומדת ליסחט מן התרנגולת מ"מ אין דרך שתהי' משקה אלא אוכל והוי כאוכלא דאיפרת לכן סיימו ודרך לגומעה חיה והוי משקה ודומה שפיר למשקין שזבו ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה והתנן וכו' מכשיר ובד"ה חלב וכו' ואם נגע בו שרץ וכו'. נ"ל דרש"י נקיט בכל אחד רבותא דגבי מטמא נקט מכשיר לרבותא דאפילו אחרים מכשיר לקבל טומאה וגבי אינו מטמא נקט אם נגע בו שרץ לרבותא דאפילו הוא עצמו אינו מקבל טומאה ודו"ק:

(דף קמ"ד ע"א) אמר להן וכו'. נ"ל לפרש לפירש"י שהחולב לרפואה טמא והמקיז לרפואה אע"פ שהוא לרצון טהור ולכן דם מגפתה שהוא שלא לרצון טהור ואין חילוק בין לרצון לשלא לרצון אבל בחלב שהחולב לרפואה שהוא לרצון טמא גם שלא לרצון טמא דלא אשכחן חילוק בין לרצון לשלא לרצון ונ"ל דלפירושו בהוכרח נקט חולב לרפואה דאם חולב לרפואה הי' טהור לרבנן הוי אמרינן שגם לרפואה הוי שלא לרצון ולשתי' דהוי לרצון טמא אבל השתא דמודו רבנן דחולב לרפואה טמא וע"כ דהוי לרצון לדידהו ואפ"ה בדם כה"ג טהור א"כ לא אשכחן חילוק בין לרצון לשלא לרצון אבל לפי' התוס' דדמיון דחלב לדם משום דדם נעכר ונעשה חלב כתבו בד"ה מחמיר דבחנם נקט חלב לרפואה דה"נ הו"מ להשיב לרבנן מחלב בהמה גופה ור"ל אפילו אם חולב לרפואה הי' טהור מ"מ כיון דחולב לשתי' טמא ובדם לא אשכחן דטמא ע"כ טומאת החלב לאו משום דמכח דם אתי והתוספות יו"ט כתב דמדלא אמר חולב לשתי' ראי' דמקיז בהמה לשתי' נמי טמא ותיובתא להרמב"ם ע"ש ולפי מ"ש לפירש"י פשיטא דאין ראי' ויכול להיות שהרמב"ם סובר כמותו ואפילו לפי' התוס' משמע מדבריהם שהוא לאו דוקא ודו"ק:

(שם) ד"ה תותים וכו'. עיין במהרש"א עד כדמפליג ר' יוחנן ורב וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה לא לרצון וכו' דאינו מזכיר וכו'. עיין במהרש"א עד דסבר רבא דאין וכו' כצ"ל:

(שם) וא"כ היינו כאומר לא כאומר לא ניחא ליה וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) גמרא רב פפא אמר וכו'. ולא מפרש לר"פ הטעם דאסור לסחוט רימונים וצ"ל דמסכים ג"כ לסברת אחשבינהו אלא דאמר דגבי מקוה אפילו היכי דלא אחשבינהו פוסל בשינוי מראה ועיין במ"א סי' ש"כ ס"ק א' ודו"ק ואין להאריך:

(שם) תוס' ד"ה חולב וכו' וכשחולב וכו'. מדברי המהרש"א נראה שמפרש משום איסור בורר ע"ש במ"א סי' ש"כ ס"ק ז' ובפמ"ג שם ע"ש אבל לא ידעתי אמאי נדו מאיסור מפרק וע"ש בש"ע של מהרש"ז ס"ח שכ' שיש ב' איסורים וא"כ לא ידעתי אמאי התירו הע"ש והט"ז שם לאכול לאלתר דמ"מ יש איסור מפרק ודברי התוס' אפשר לפרש דמ"ש הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת ר"ל ושייך בו מפרק וכן אפשר לפרש דברי המרדכי והר"ן שהביא מהרש"א ע"ש ודו"ק וצ"ע:

(דף קמ"ה ע"א) ד"ה כביצה וכו' שנגע באוכל ומשני וכו'. מ"ש לפנינו ומשני וכו' הוא הגהות מהרש"ל ועיין במהרש"א דלא גריס לי' ולפירושו קשה מ"ש התוס' הואיל ואוכל מקבל טומאה בכ"ש הא קבל טומאה בכזית קודם שהתחיל לדרכן וצ"ל דלרבותא נקטי דאפילו אי הוי דרכן פחות פחות מכזית כדאמרינן שם בפסחים הוי נטמאו אכן מ"ש מהרש"א ונוגעת באוכל מיטמאה מן האוכל אינו מובן דהא קבלה טומאה עם האוכל מן הטמא שנגע באוכל והול"ל דמיד שיצאת הטפה ונעשית שם משקה היתה טמאה ממה שקבלה טומאה עם האוכל ובדוחק יש לפרש דמ"ש ונוגעת באוכל הוא לאו דוקא ומ"ש מיטמאה מן האוכל ר"ל עם האוכל ומ"ש בפחות מכביצה היא לרבותא וכמ"ש בפי' דברי התוספות. ומ"מ גירסת מהרש"ל נלענ"ד יותר נכון ונלענ"ד שגם מהרש"ל אינו מגי' ועוד הקשה ר"ת כי קו' זו תירצו בתוס' שם דמ"מ אינו מקבל הוכשר פחות מכביצה אלא שר"ת הקשה שם קו' אחרות ומ"ש מהרש"ל קושיא זו ועוד מה שהקשה ר"ת ר"ל שגם קו' זו נתבאר שם אבל מ"מ א"צ להגי' בתוס' ודו"ק:

(שם) ד"ה כבשים וכו' ולפי' הקונ' וכו'. משמע דלפירושם א"ש ואפשר דטעמא דפשיטא להו דעל מה שאמר רב ד"ת אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים יש מחלוקת וסוגיא דשלהי תולין דלא כוותיה אבל לפירש"י דבמשקה דאתי מעלמא לא שייך סחיטה ד"ת משמע להו לכאורה דהלכה פסוקה היא או אפשר דלפירושם ס"ל דבמידי דאתי מעלמא לכ"ע שייך סחיטה ד"ת וכבשים לא הוי כמשקה דאתי מעלמא ודו"ק:

(שם) ד"ה ור' יוחנן וכו' ויש שמעמידין וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד קשה להעמיס בדברי התוס' דרב ושמואל גופייהו מיירי בשבת ויותר נלענ"ד דדוקא לענין לתוך הקדרה שייך לחלק בין שבת ליו"ט אבל לענין לתוך הקערה דלמשקה קאי לא שייך לחלק בין שבת ליו"ט שגם ביו"ט אסור להוציא משקה מאוכל ודו"ק:

(דף קמ"ו ע"א) ד"ה שובר וכו' במוסתקי גם עלייהו וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה מי שנשרו וכו'. עיין במהרש"א ומדברי מהר"ם משמע שמפרש דאי לא גרסינן אלא מי שנשרו כליו בדרך משמע במי גשמים לכן כתבו התוס' דגרסינן במים בדרך משמע שנפלו תוך המים ודו"ק:

(דף קמ"ז ע"א) ד"ה מהו וכו' ואין בו שום כיס וכו' כצ"ל:

(שם) דא"כ מאי קאמר וכו'. המעיין בערוך יראה שגרס כישי בבלייתא וע"ש מ"ש בפירושו ודו"ק וצ"ע:

(שם ע"ב) ד"ה דתניא וכו' גרסינן מעשה בתלמידו של ר"מ וכו' כצ"ל נ"ל:

פרק כג. (דף קמ"ח ע"א) ד"ה אתקין וכו' משמע מפירושו וכו' מדברי התוס' נראה שמפרשים פירש"י דדיגלא הוא משוי ב' ב"א ונושאין בענין שהוא כבד להם לשאת ומשנו לשאת באיגרא דהיינו בדרך שהוא קל לשאת אכן מלשון רש"י משמע דבדיגלא נושא אדם אחד ומשנ' לשאת אותו באגרא בשני ב"א ודברי הגמרא דס"פ האומנין אפשר לפרש דדרו באגרא הוא משוי דנפיש לחד וזוטר לתרי ונשאוהו ב' ב"א לכן משלם פלגא אבל דדרו בדיגלא הוא משוי פחותה מזה ונשאה אדם א' והוא כבד לו לכן משלם כולה ויהי' כשיטת הרמב"ם פ"ג מה' שכירות ה"ב ובח"מ סי' ד"ש ס"ב ופירשו המפורשים שפי' דדרו באגרא כמ"ש וסיים הרמב"ם שם ובח"מ שם ס"ד ומכאן אתה למד שהאחד שהעביר חבית גדולה שאין דרך כל הסבלנים להעבירה שהוא פשע ואם נשברה בידו משלם הכל עכ"ל משמע שלמד זה מדין דרו באיגרא ולא ביארו לנו המפורשים פירוש הרמב"ם דרו בדיגלא וגם הרמב"ם לא העתיקו ד"ז כלל ולפי מ"ש אפשר לומר שמפרש כן דרו בדיגלא ומ"ש ומכאן אתה למד ר"ל לפי מה שביאר טעם דרו באיגרא ממילא נלמד דין זה וזהו ג"כ טעם הגמרא דרו בדיגלא וס"ל דמה שסיים בגמרא בדגלא משלם כולה ולא מפרש טעם משום דמטעם דבאגרא