גנזי יוסף כה

מלתא בעלמא הוא. ועיין מהרש"ל עד שהן טמאים בשאר בגדים בשלשה על שלשה וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה שכן וכו' וי"ל דכלים וכו'. עיין במהרש"א עד אבל הכא קיימינן וכו' ולפ"ז צ"ל דמ"ש התוס' אח"כ א"נ שק יוכיח היינו משער של עזים דפשיטא דמיטמא בשרצים כמ"ש התוס' בד"ה ונוצה. ועיין מהר"ם עד דילפינן שלש על שלש וכו' כצ"ל. ומ"ש מהרש"א אח"כ שלשה על שלשה דטמא וכו' אני אביא שלשה על שלשה נ"ל דט"ס הוא וצ"ל שלש על שלש דלשלשה ע"ש אין צריכין לימוד מטעם שכתבו התוס' לעיל ע"ב ד"ה אתי בק"ו ודו"ק וכו':

(שם) ד"ה הדר וכו'. עיין מהר"ם עד עמרא בבגד פשתים והוה להו להתוס' להקשות מאי פריך כצ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה ואין מטמא וכו' וי"ל דמיירי וכו'. ק"ל דמשמע כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן אבל דבר שאינו יוצא מן העץ הכל מטמא טומאת אהלים כמו כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן שכתבו התוס' בדבור דלעיל דקנבוס וצ"ג כיון דמין זרע הם מדליקין בהם וא"כ מאי תירצו כאן דמיירי בסדינין של משי הא משי אינו יוצא מן העץ מטמא טומאת אהלים וצ"ל דס"ל להתוס' דדבר שאינו יוצא מן העץ לא דמי זה לזה אלא כל אחד כדינו לכן מיני זרע דמסתמא כל דבר ראוי לפתילה אמרינן דשאינו יוצא מן העץ הכל כשרים לפתילה חוץ מאותם המנויים במשנה בראש הפרק אבל שיקבל טומאה במחובר דמסתמא אין שום דבר מקבל טומאה במחובר גם כשאינו יוצא מן העץ אינו מקבל טומאה במחובר. והא דנקט במשנה וכל היוצא מן העץ היינו משום דברישא מפליג בין פשתן לשאר יוצא מן העץ סיים שגם לענין טומאת אהלים יש חילוק בין פשתן דאקרי עץ ובין שאר יוצא מן העץ אבל באמת גם שאינו יוצא מן העץ אין כל דבר מטמא טומאת אהלים וכ"מ דבגמרא צריך לימוד דפשתן מטמא טומאת אהלים דבלא לימוד הוי אמרינן דאין מקבל טומאה במחובר וא"כ מנ"ל דשאינו יוצא מן העץ מקבל טומאה במחובר אע"כ דבאמת אינו מקבל טומאה אכן הראב"ד בהשגות פ"ה מה' טומאת מת הי"ב הולך ג"כ בשטת התוס' דמיירי בקבוע וכ' דמשנה דאהלות מיירי בשאר בגדים שנעשים מן העץ וכו' וכ' הכ"מ והמש"ל דס"ל כהתוס' ע"ש ולפי מ"ש יש חילוק ביניהם בדבר שאינו יוצא מן העץ דלדעת התוס' אינו מקבל טומאה במחובר וצריך טעם לדעת הראב"ד מנ"ל דשאינו יוצא מן העץ מקבל טומאה במחובר ועמ"ש לקמן עוד מזה ודו"ק:

(דף כ"ח ע"א) ד"ה ויפרוש וכו' תימה לר"י וכו' משמע שמפורשים ויפרוש את האהל היינו יריעות שש משזר ומ"ש על המשכן היינו שיהי' משכן דמשכן היינו אהל וכמ"ש התוס' גם בסוף דבריהם ולכן הקשה ר"י מנ"ל לפרש כן אימא ויפרוש את האהל היינו יריעות עזים ועל המשכן כפשטיה דקרא על יריעות התחתונות שנקראים משכן ולא מוכח מהאי קרא כלל דמשכן אקרי אהל ומ"ש בת"י דאי את האהל וכו' [כצ"ל] ר"ל ויהי' ג"כ על המשכן כפשטי' ולא נצטרך לפרש שיהי' משכן ומ"מ ע"כ צ"ל גם לתירוצים דיריעת עזים ג"כ נקרא אהל ומטמא טומאת אהלים וכמ"ש מהר"ם דהא כתיב ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן וצריך לפרש במשנה כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן אבל שאינו יוצא מן העץ יש מהם שמטמא טומאת אהלים ויש שאין מטמאין תדע דהא ע"כ צמר נמי היו ביריעות התחתונות שהרי היה בהם תכלת וארגמן ותולעת שני שהם צמר כמ"ש רש"י בחומש גם עור מסיק שמטמא טומאת אהלים וע"כ כל דבר שהי' במשכן מטמא טומאת אהלים רק משי וכיוצא שלא הי' במשכן ס"ל להתוס' דאינו מטמא טומאת אהלים אכן מדברי הראב"ד ודאי משמע דכל שאינו יוצא מן העץ מטמא טומאת אהלים אפילו מה שלא הי' במשכן ודו"ק. והנה הרשב"א בחידושיו הקשה על שטת התוס' דהמשנה מיירי מאהל קבוע ומחובר לקרקע דא"כ מאי יליף ממשכן ע"ש ולפי מ"ש רש"י סוף פ' תרומה דהיתדות היו תקועים בארץ א"כ קבועים היו וכן הוא בבמדבר רבה סוף פרשה י"ב ע"ש וא"כ לק"מ ודו"ק:

(שם) ד"ה א"כ וכו' דלא מצינן וכו'. נ"ל דר"ל לכן ילפינן ממשכן גם שלא יביא את הטומאה וע"ש בתוס' ודו"ק:

(שם) ד"ה ריבה עור וכו' דלהכי אצטריך וכו'. עיין במהרש"א עד דאיכא למימר וכו' וה"ה דה"מ למימר דאיכא למיפרך מה למת שאינו מטמא בכגריס. ומ"ש דגבי שרצים דלא נילף מק"ו דאהל המת ר"ל מה אהל המת מטמא טומאת ז' והיינו לסברת התוס' דלא ס"ל פירכא דאהל המת אינו מטמא כלים וכמ"ש בדבור שאח"ז ודו"ק:

(שם) ד"ה מה לשרצים וכו' ועוד י"ל וכו'. עיין מהר"ם עד דמיטמאו גבי נגעים ושרצים וכו' כצ"ל ומ"ש עוד דהג"ש דאהל אהל הוי אמרינן שבא למעט אהל היוצא מן העץ לא הבינותי דהא במשכן כמו שהי' פשתן דאקרי עץ ה"נ הי' צמר ועזים ועורות דאינם יוצאים מן העץ ומה"ת נימא שבא למעט יוצא מן העץ יותר משאינו יוצא מן העץ אכן לפי מ"ש לעיל בשם הראב"ד דס"ל דבאמת דבר שאינו יוצא מן העץ מטמא באהל המת אפילו מה שלא הי' במשכן ע"כ שיש איזהו סברא למעט טפי יוצא מן העץ משאינו יוצא מן העץ ודו"ק וצ"ע. ואפשר דמ"ש היוצא מן העץ הוא לאו דוקא אלא ר"ל דלא מיטמא בנגעים ודו"ק:

(שם ע"ב) ת"י ד"ה ור"י אומר וכו' דמה שמיטמא בנגעים וכו', נ"ל דטעמא דמה שמיטמא בנגעים קרי לי' מחמת הבית ומה שמיטמא באהל המת קרי לי' מחמת עצמו דנגע לא שייך אלא כשעומד על איזהו דבר וכיון דכשעומד על עץ ועצם אינו טמא ע"כ הא דמיטמא בבית המנוגע הוא מחמת הבית אבל מת הוא טמא בפ"ע כל שמקבל טומאה ממנו קרי לי' מחמת עצמו ודו"ק. וכוונתו דמחמת הבית גם נוצה של עזים מיטמא וליכא ק"ו והק"ו היא מנוצה של עזים כשלא סיכך ממנו לבית אלא שנראה עליו נגע דלא מיטמא מחמת עצמו ובזה אין שייך לומר יוצא מן העץ ועצם יוכיח דנוצה ועור במת מיטמא מחמת עצמו ודו"ק:

(שם) וזה אין נראה וכו'. ר"ל וא"כ אכתי כי פריך מה לשרצים הול"ל אהל תלוש יוכיח ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה תפילין וכו' ודרשא דמן המותר וכו' עיין מהרש"ל ומהרש"א ולענ"ד כוונת מהרש"ל דהו"ל להביא הפסוק ולומר מכאן שלא הוכשרו אלא עור בהמה טהורה וא"כ לא שייך מ"ש מהרש"א דלא הוי ידעינן וכו' ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה בשערן בשער מן הקלף וכו'. ר"ל ולכן לא שייך לומר נהי דגמירי שער טהורים מי גמירי כיון דהלמ"מ בשערן דהיינו מן הקלף ולפ"ז נ"ל דצריך לגרוס בגידן דמשמע מן הקלף ולא בגידין סתם ודו"ק:

(דף כ"ט ע"א) רש"י ד"ה פרסייתא וכו' ראויין לטלטל וכו'. נ"ל דצ"ל ראויין לאדם:

(שם) תוס' ד"ה בין מן המוכן וכו' והא לא גילו וכו' דבריהם מבוארין היטב (בדף מ' ע"א) ד"ה הלכה ע"ש:

(דף ל"ד ע"א) רש"י ד"ה משחשכה וכו' דאלו בדבר המוסיף הבל וכו'. עיין מהר"ם וכוונתו דכאן משמע מפירש"י דפשיטא לי' דמשנה דבמה טומנין מיירי מבע"י דשרינן הכא ומזה למד דמשחשכה אפילו באינו מוסיף הבל אסור ובסמוך משמע דלא למד דמשנה דבמה טומנין מיירי מבע"י אלא ממשנה דהכא וא"כ קשה דלמא משנה דבמה טומנין מיירי משחשכה דאסרינן הכא מפרש התם דהיינו דוקא בדבר המוסיף הבל ובספק חשכה אפילו בדבר המוסיף הבל מותר לזה תירץ דהא פשיטא