גנזי יוסף קצח

הקריאה יקרא הש"צ עמו ואח"כ יפסוק הש"צ מלקרות עמו לא יקרא עמו מראש הפרשה אבל כאן לענין שיחלקו לשני קוראין הוצרכו לפרש כנ"ל:

(שם) ד"ה ובמגילה וכו' מימי התנאים נעשה. נ"ב מסוגיא דשבת (דף קט"ו) ק' לרש"י ולענ"ד דעת רש"י דתרגום הזה לא נעשה ע"י תנא מתנאים ופשיטא דאין קורין אותו בצבור כלל:

(שם) גמרא ר' לוי אמר כנגד עשרה הילולין וכו'. נ"ב דל"ג ליה דאמרינן בר"ה (דף ל"ב ע"א) הילולים טובא הוו ור"ל אע"ג דמתרץ הנך דכתיב בהו הללוהו בתקע שופר זה לא שייך אלא התם גבי שופר ולא כאן גבי קריאת ס"ת ולענ"ד אפשר לתרץ שגם נתינת התורה הי' בקול שופר:

(דף כ"ב ע"א) תוס' ד"ה ואם איתא וכו' אית ליה שפיר נמי דולג וכו'. לכאורה אינו מובן דא"כ מאי תירצו ע"ז אבל היכי דאפשר שלא לפסוק פשיטא שאין להפסיק אכתי ידלג וכ' המחצה"ש סי' קל"ח ס"ק א' דקושייתם הוא שידלג חצי פסוק למפרע ע"ש ולענ"ד הוא דחוק דא"כ מאי הועילו בתירוצם אכתי תקשה שידלג פסוק שלם ולכן נלענ"ד דבאמת קו' התוספות דידלג פסוק שלם ולפי תירוצם קושית הגמרא גם מרישא דברייתא דפרשה של חמשה פסוקים אמאי אין קורין בשנים נדלוג אבל נפסוק לא קשה לו דפשיטא דאין להפסיק כיון דאפשר וס"ל להתוס' שגם מרישא דברייתא ל"ק למ"ד פוסק וכ"כ הרשב"א והריטב"א דמרישא פריך אלא שהם ס"ל שגם למ"ד פוסק פריך נפסוק ע"ש. ומ"ש שלא יטעו הנכנסין ר"ל שיסברו דמותר לשייר פחות מג' פסוקים כ"כ המחצה"ש שם ע"ש:

עיין מהרש"א בגמרא רב אמר וכו' עד שהרואה אותו שמתחיל בפסוק וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה ואב"א וכו' ההוא דפרק אין עומדין וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל דר"ל וס"ל להתוס' דמשום איסור השתחויה על הרצפה מדרבנן נגעו בה ולא כמ"ש רש"י לפי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו וכמ"ש הרא"ש אכן לענ"ד אפשר לומר דהתוס' ס"ל כרש"י אלא כמו שמועיל דמצלי אצלויי לאיסור דאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ה"נ מועיל לאיסור השתחויה על הרצפה:

(דף כ"ג ע"א) גמרא לימא ר"ע דאית ליה גברא יתירא ר"ל ביוה"כ נהי דא"צ למהר לצאת דליכא משום עונג שבת ולא משום שמחת יו"ט כמו שפירש"י גבי שבת ויו"ט מ"מ א"צ לכוון לאחר ולשון מאחרין לצאת משמע שמתכוונים או מוכרחים לאחר:

(שם) תוס' ד"ה אמר יעקב וכו' לא היה מזכירו וכו' נ"ל דר"ל לא היה מזכירו לשבח ששאל דברי תורה אבל בתוס' ע"ז (דף י"ז) שאמר דברי מינות ניחא להו שמזכירו לגנאי כמ"ש רש"י פ' פנחס בפסוק ושם איש ישראל:

(שם) ד"ה חד אמר וכו' ולכך אנו נוהגין וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד דוקא להוסיף על מנין הקרואים לא ניחא להו לפרש ומפטיר אחד חוץ מהשלשה כמ"ש התוס' ד"ה ולרב אשי אבל אי נימא דאין מפטיר עולה למנין ניחא לפרש ומפטיר א' חוץ מהשלשה כמו שניחא לומר שמחמיר להפטיר ממילא משמע שיקרא נמי בתורה משום כבוד תורה ואינו מן המנין:

(שם) יחזור ויקרא הז'. וגי' הב"ח יחזור ויקרא מה שקרא השביעי ואינו מובן לי שהרי כתבו בדבור שאח"ז דלכתחלה מנהגנו שהמפטיר חוזר וקורא מה שקראו הראשונים לכן נ"ל כגי' שלנו ור"ל שטעה וגמר כל הסדר עם ששה קרואים יחזור ויקרא הז' מה שקרא הששי:

(שם) וכן אם הוא יו"ט וכו'. נ"ל דר"ל שקרא גם למפטיר ואפשר שאמר גם ההפטורה דאל"כ כבר כתבו דמנהגנו לכתחלה לקרות כל המנין בלא מפטיר וממילא המפטיר אח"כ קורא בחובת היום:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה אין אבלים מן המנין שהרי וכו' אינו מובן דמאי טעם הוא זה ונלענ"ד שהוא ענין בפ"ע וקאי לפרש מה הוא ברכת אבלים ומה הוא תנחומי אבלים ומפרש דאיכא תרתי וברכת המנחמין נקרא תנחומי אבלים וברכת האבלים נקרא ברכת אבלים ועיין ברע"ב ד"ה ברכת אבלים וד"ה תנחומי אבלים ובתוס' יו"ט ד"ה ואין אומרין וטעמא דאין אבלים מן המנין לא מצאתי מבואר ואפשר שהוא משום שאי נם בשורה ואין שורה פחותה מעשרה וצ"ע:

(שם) תוס' ד"ה שמין וכו' משמע דע"ע וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד ס"ל להתוספות דהכא דאע"ג דודאי משמע דשמין אותו כעבד הנמכר לצמיתות ולא כע"ע שאינו נמכר אלא לשש מ"מ כיון דע"כ ישראל הוא דינו כע"ע לזה דלא אתקש לקרקע אע"פ שאין כן סברת התוס' בקידושין:

(דף כ"ד ע"א) ד"ה ואינו עובר וכו' והא דקתני וכו' עיין במהרש"א עד ואינו מדוקדק ו' ולא ידעתי מאי קשיא לי' דלשון עובר לפני התיבה סתמא משמע אפילו באקראי אבל לשון לעשות ש"צ משמע להתמנות מפי הצבור לש"צ והיינו בקביעות:

(שם) רש"י ד"ה דקא עביד בחנם וכו' שכר דהכא וכו' עד אי כא הנדפס בע"ב הכל ד"א:

(דף כ"ה ע"א) במשנה ברכת כהנים מעשה דוד ואמנון נקראין ולא מיתרגמין וגי' הב"ח לא נקראין ובתוספות יו"ט ד"ה ברכת כהנים האריך בזה והנה בב"כ משמע ודאי דנקרא כמ"ש התוס' יו"ט והמהרש"א בח"א ע"ב ד"ה מעשה דוד ואמנון דא"א בלא קריאת התורה וכ"ה הגי' ברי"ף ורא"ש וכ"פ הרמב"ם פי"ב מה' תפלה הי"ב וכ"נ מדבריו בפירושו אכן במעשה דוד ואמנון יש גירסות שונות דהרמב"ם בפירושו נראה דגריס לא נקראין ובחיבורו שם כ' דנקרא והתוס' יו"ט כ' דהרמב"ם בחיבורו כ' דאינו נקרא ולפנינו איתא שם דנקרא וכ"נ מדברי הכ"מ שם שהי' גורס כן וברי"ף הגירסא במשנה דנקרא ובברייתא דאינו נקרא וברא"ש הגירסא גם במשנה דאינו נקרא ועיין בק"נ אות פ"ח והנה לפנינו ברש"י במתניתין לא מפרש כלום ע"ז ובברייתא כ' ויש לא נקרין וכו' מעשה דוד ואמנון לא נקרין בהפטורה וכ"כ התוספות יו"ט בשם רש"י אכן הכ"מ כ' בשם רש"י במשנה מעשה דוד ואמנון נקרין בהפטורה משמע שכן היה גירסתו ברש"י והנה בגמרא לקמן ע"ב איתא ואלו נקראין ולא מיתרגמין רעבד"ן סימן משמע דר"ל ראובן עגל השני ברכת כהנים דוד ואמנון ולפ"ז לא מפרש כלל לא נקרין ואפשר לפ"ז דלא הוי גרסי כלל יש לא נקרין וכו' ומעשה דוד ואמנון נקרין ולפי גירסתינו בברייתא ויש לא נקרין והיינו מעשה דוד ואמנון צריך למחוק ד"ן מן הסימן וגירסתינו בגמרא היא כבי תרי ודו"ק:

שם ע"ב) תוס' ד"ה מעשה וכו' וקשה וכו'. לא ידעתי מאי קשה להו דלפי הירושלמי ודאי משמע דהטעם משום גנאי של יחיד בצבור אבל גמרא דילן דאמר עד וירא משה ומייתי ע"ז תניא רשב"א אומר וכו' משמע כפירש"י וצ"ל דס"ל להתוס' דלא פליגי ש"ס דילן וירושלמי בטעם הדבר אלא דש"ס דילן ס"ל דבפסוק וירא משה ליכא כ"כ גנאי לאהרן והא דמייתי תניא רשב"א אומר הוא ענין בפ"ע ומ"מ דעת רש"י נ"ל כמ"ש:

(שם) רש"י ד"ה אלא כבודו וכו' אבל אין לפרש כן וכו' ר"ל דלפירוש ראשון שפיר שגלה כולו עם כובד משאו של רעי וכובד עגבותיו וקראו ע"ש רעי שלו ועגבותיו לגנאי משא"כ לפירוש שני שהוא לשון שמחה על