גנזי יוסף קפא

(שם) וה"מ למימר נמי וכו'. עיין במהרש"א מה שהשיג על מהרש"ל ולא כ' לפרש דברי התוס' מאי נ"מ בין למ"ד משום שאין בה היתר אכילה ובין למ"ד שאין בה דין ממון ונ"ל דר"ל דמדברי מהרש"ל משמע שגם קודם יש בה היתר אכילה כיון שיכול לפדותה ויוצא בה גם קודם פדיי' למ"ד משום היתר אכילה והוא ס"ל דדוקא אחר פדיי' יש בה היתר אכילה ואפ"ה אין בה דין ממון כיון שקוד פדיי' לא הי' לה היתר אכילה:

(שם ע"ב) ד"ה אתיא לחם וכו' דבפרק ראשית הגז וכו'. עיין מהר"ם ולפ"ז גם עיסה דשותפין צריך שיהי' חמשת רבעים לכל אחד אכן לענ"ד גי' הספרים ועוד דבפ' וכו' נכונה דלפ"ז א"צ חמשת רבעים בלא חלקו של כהן ולכאורה לפ"ז גם במצה א"צ כזית משלו אלא דא"כ יהי' מצה גזולה אם לא כשישאר לשותפו מצה או קמח ואפ"ה הוי דשותפין כיון שעדיין לא חלקו ודו"ק:

(שם) ד"ה דאי בעי וכו' כמו לישראל וכו'. כ' מהר"ם ולא ס"ל מה שפירש"י וכו' ע"ש ולענ"ד הכל חד טעמא הוא דמ"מ לא בעינן בדמאי משום דאי בעי מפקיר לנכסיה אלא דיכול להאכילה לבן בתו עני וגם פשיטא דרש"י לאו דוקא נקיט בן בתו כהן דה"ה מי שאין לו בן בת כהן אלא אורחא דמלתא נקיט ור"ל שיכול להאכילה לכהן והיינו שיש בו היתר אכילה לכהן:

(דף ל"ו ע"א) גמרא מאי לאו תפוח מבחוץ וסרוח מבפנים. ק"ל דלמא מיירי כשאין חדרי הזרע קיימין שהם במקום הסמפונות כמ"ש התוס' ואפשר מדסתם משמע ליה דבכל ענין פסול ודו"ק וצ"ע:

(דף ל"ז ע"א) ד"ה כי היכי וכו' דקסבר רבה וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד דיוקם של התוס' מדלא אמר להו דליאגדו במינו אע"כ דס"ל דאפ"ה יהי' חציצה ורבא אמר כל לנאותו אפילו שלא במינו אינו חוצץ:

(שם) ד"ה דבעינן וכו' אע"ג דלקיחה ע"י ד"א וכו'. עיין מהרש"א ומהר"ם ולענ"ד כוונת התוס' אע"ג דרבא אמר כאן דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה וע"כ דלא שייך בזה חציצה ונקטו לישנא דרבא דמזה למדו דלא הוי חציצה:

(שם) או שאוחז בבית יד של כלי. לא הבינותי דכשאוחז בבית יד של כלי הוי כמו עושה מן הסודר בית יד ללולב ואפשר דבית יד ללולב גופי' עדיף אבל בית יד לכלי גרע אכן בתוס' זבחים (דף כ"ד) ופסחים (דף נ"ז) ויומא (דף נ"ח) ליתא וצ"ע:

(שם ע"ב) ד"ה כדי לעצור וכו' ובערוך פי' וכו'. עיין מהר"ם עד אבל האלפסי וכו' המעיין ברי"ף ור"ן יראה שזהו שיטת הרי"צ גיאות ודעת האלפסי אדרבה שצריך ג' תנועות קטנות בשעת הולכה והבאה ע"ש:

(דף ל"ח ע"א) ד"ה מאי קושיא וכו' ומשני קידוש עצמו וכו'. נ"ל דצ"ל אבל קידוש עצמו ור"ל הא דקאמר מושבע ועומד הוא הוא בתמיה וכי מושבע ועומד הוא הא דרבנן הוא דעל היין דרבנן אבל קידוש עצמו דאורייתא מההוא דפ' מי שמתו וע"ש (דף ד' ע"א) בתוס' ד"ה מאי הוא:

(שם) ד"ה באמת וכו' וא"י לדקדק מכאן וכו'. עיין במהרש"א עד ול"פ ר"מ ור"י וכו' ואינו מדוקדק דר"מ ור"י מדרבנן פליגי אבל מדאורייתא בעינן שבועה ממש כמבואר בגמרא ובפוסקים בכמה דוכתי ובש"ע סי' קפ"ו ס"ב ובמ"א סי' קפ"ד ס"ק ח' וס"ק י"א ושאר דוכתי:

(דף ל"ט ע"א) ד"ה עובר וכו' דלא משני הכי וכו'. כצ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה בד"א וכו' א"כ מן המופקר נמי וכו'. עיין במהרש"א ואין דבריו מובנים לי מ"ש דמשמע להו דאין חילוק בין ראינוהו משמרו או דלא ידעינן אם משמר או לא הוא תמוה בעיני והא זה עיקר קושייתם דס"ל דסתם ע"ה אינו חשוד וע"כ יש חילוק בין ידעינן דמשמר ובין סתמא וא"כ מנ"ל דאין כוונת רש"י כן גם מ"ש דדומיא דפוגם וכו' ודומיא דהכי מן המשומר אינו מובן לענ"ד דהא בהאי ברייתא דפוגם לא נאמר מן המשומר כלל וא"כ דלמא הא כדאיתא והא כדאיתא בפוגם מיירי בסתמא ומן המשומר דברייתא דלעיל מיירי בידעינן ועוד אם נבא לומר דומיא נימא דמן המופקר דברייתא דלעיל היינו בסתמא וממילא מן המשומר היינו בידעינן ואיך נימא דמן המשומר הוא דומיא דמופקר הא אדרבה כיון דמופקר היינו בסתמא, ממילא מן המשומר לאו היינו בסתמא ונ"ל דכוונתו מדפרט הני שהם מסתמא הפקר משמע דשאר דברים מסתמא הם משומרים אלא דא"כ תקשה מזה לפיר"ת דס"ל דסתם ע"ה לא חשידי וע"כ דמוקי לה בודאי חשידי וא"כ אפשר לומר דברייתא דלעיל איירי בסתם ע"ה ומן המשומר היינו בידעינן דמשמר. ובעיקר קושייתו נלענ"ד בביאור דברי התוס' דמשמע להו הלוקח מן המופקר לפירש"י היינו שראינו שהפקיר ומן המשומר היינו שראינו שהוא משומר בגדר ופתח ולא ידעינן אם הוא במתכוין שיהא נשמר או דלא משום שימור הוא אלא ממילא נזדמן שהוא בגדר ופתח ואינו מקפיד שלא יפתח שום אדם הפתח ויכנוס לתוכו ולכן קשה להו לפיר"ת דלא חשידי ואח"כ כתבו ואי בודאי חשוד מיירי דידעינן ביה שהוא חשוד לשמור ולכן חשוד נמי לעשות סחורה בהמעות כפירש"י א"כ אפילו בדבר שהוא מופקר לא ניהב ליה ממון דאע"ג דדבר זה הפקר הוא מ"מ כיון דידעינן דהאיש הזה הוא חשוד לשמור הוא חשוד גם לעשות סחורה בהמעות ומ"ש הפיגם ר"ל גם בפוגם וכו' משא"כ לפיר"ת מיירי בחשוד לשמור ואע"ג דודאי חשוד לשמור אינו חשוד לעשות סחורה בהמעות ומותר למסור לו להמקשן כשפירות הללו מופקרין ומן המשומר טעם אחר הוא שהם אסורים ודו"ק. עיין במהר"ם עד הסיפא של ת"כ כצ"ל:

(שם) ד"ה ולשביעית וכו' דלא תנא אלא מידי וכו'. ר"ל במאי דשייך גם בירק לא תנא אלא מידי דבהא אזלינן בתר חנטה ובהא בתר לקיטה אבל ערלה ורבעי דלא שייך בירק שפיר תנא להו:

(שם) גבי ערלה וכו'. עיין במהרש"א עד מפירוש ר"ש מס' שביעית הוא בפ"ב מ"ז ע"ש:

(שם) ומיהו קשה באתרוג וכו'. עיין מהר"ם עד אין ללמוד חילוק וכו' כצ"ל. ומה שהאריך מהר"ם אי ט"ו בשבט ר"ה לאילנות לענין שביעית לא ידעתי מאי מספקא ליה הא בפירוש כ' הרמב"ם ברפ"ג מה' שמיטה דלאילנות מתחיל שביעית מר"ה ובמשנה ריש ר"ה סתמא תנן בא' בתשרי ר"ה לשמיטין ולא חילק כלל אבל לענין מעשרות תנא לירקות ולאפוקי לאילנות דתנא אח"כ שהוא בשבט ואין ספק בדבר לענ"ד:

(דף מ' ע"א) ד"ה ועצים דהסקה וכו' ובהגוזל קמא וכו' עיין מהר"ם עד אע"ג דלשון רש"י וכו' ולענ"ד אדרבה לשון רש"י שהביאו התוס' שכ' ואיכא דסבר אעצים דמשחן מיהא חיילא משמע כפי' מהר"ם:

(שם) ד"ה יצאו וכו' וקולט הצבע בבגד וכו'. ר"ל וס"ל דבשעה שיש שבח בבגד נקרא הנאתו אע"פ שלא לבשו עדיין:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה יצא בשר שהדמים יוצאין לחולין ע"י פדייה כדמים וכו' כצ"ל נ"ל ומ"ש שהדמים ר"ל הבשר שהוא דמי פירות שביעית:

(שם) תוס' ד"ה אין שביעית וכו', ואם מסר יאמר וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה על חיין וכו' ותימה דבריש הזהב וכו'. כ' מהרש"א דהו"ל לאקשויי מההוא דהגוזל קמא שהביאו בדבור שאח"ז ע"ש ולענ"ד מההוא דהגוזל קמא לא