גנזי יוסף קנח

(שם) ד"ה חישב וכו' טבול יום ולינה ואפ"ה וכו' כצ"ל. ולפנינו גם רש"י מתרץ כתירוצם:

(דף מ"ט ע"א) ד"ה זר וכו' ומוקי לה וכו'. ר"ל הרי דמוקי סתם שכור בשאר דברים המשכרים:

(שם) ת"י ד"ה בעי רב פפא וכו' אמאי לא קמבעי לי' וכו'. ר"ל ואמאי מפסיק ביניהם באיבעי דרב ששת ועיין בריטב"א:

(שם ע"ב) גמרא אוחז את הבזך בראשי אצבעותיו וכו' הקשה הריטב"א יעלהו בידו הימנית וכ' לתרץ וז"ל וי"ל שהרי אינו יכול לחפון אלא בשתהא שפת הכף האחרונה בראש פס ידו כדי שיריק אותם לתוך חופניו ולא תוכל לעמוד שם אלא בשיעלה אותם בשיניו או בראשי אצבעותיו מעט מעט עד שתהא שפתיה סמוך לפס ידו ויחזירה על חופניו עכ"ל ודבריו צריכין ביאור ונ"ל דר"ל דודאי יכול לעלות בידו הימנית עד שיגיע ראש גוף הכף הסמוך לידו של כף על פס ידו אבל הוא צריך להעלותה עד שיגיע שפת אחרונה של הכף בראש פס ידו וזה אינו יכול לעשות בידו הימנית דכיון שהגיע ראש גוף הכף הסמוך לידו על פס ידו צריך להניח גם פס ידו הימנית תחת הכף כי אינו יכול להחזיק הכף בגודלו השמאלית לבד שלא ישפכו הקטורת מן הכף כיון שא"א לו להחזיק רק בצד אחד והוא צריך עדיין להעלותה עד שתהא שפת הכף האחרונה בראש פס ידו ואז אין ידו הימנית ריקנית שהרי מחזיקה תחת הכף שישפוך הקטורת על חפניו שהוא שתי ידיו לכן מוכרח להעלותה משם בגודלו או בשיניו ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה שאני התם וכו' ובמרובה אלמה תנן וכו' כצ"ל:

(שם) ת"י ד"ה ש"ה וכו' ר' יוחנן התם במכירה דטרפה וכו' כצ"ל (דף נ' ע"א) תוס' ד"ה פר וכו' דההוא עולה הוי וכו' הגי' מהרש"א בשם ת"י ואפילו אם יביא כל שבט שעיר בע"א פר מיהא לא מייתי ע"ש והוא תמוה לענ"ד דמשנה שלימה שנינו בהוריות (דף ד' ע"ב) לר' יהודה ור"ש דס"ל דכל שבט מביא שעיר ה"ה דמביא פר ופסק כן הרמב"ם פי"ב מה' שגגות ה"א ודברי התוס' הם כפשטן דברוב מקומות מיירי לענין דדמן נכנס לפנים וזה לא הוי אלא בחטאת וקרי להו חטאות הפנימיות ולא בעולה:

(שם) ת"י ד"ה ומאי נ"מ וכו' אבל לר' יהודה וכו' ולכך מת אחד מב"ר פטורים. ר"ל אי הוי ס"ל לר' יהודה דב"ד מביאין הוי ס"ל דמת א' מהם פטורים וכ"ה לר"מ באמת ודו"ק:

(שם) אבל לפי המסקנא וכו' ומוקמי לה וכו' כצ"ל. ור"ל למסקנא דאמרינן התם מאי הוי עלה ומייתי מדאמר ר"ש ה' חטאות מתות במקום אחד ומזה למדנו דלא מיירי בשותפין דלא משכחת לה בשותפין ה' חטאות ולמדנו דחטאת השותפין אינה מתה אבל מודה ר"ש דשותפין לא דמי לצבור א"כ מ"מ יש חילוק בין צבור לשותפין לענין מת א' מהם דמת, א' מן השותפין פטורין ושפיר מוקמינן להך ברייתא כר"ש ע"ש:

(שם) אבל אביי היה סבר דשותפין נינהו. ר"ל דאביי ודאי לא הוי ידע לחלק בין שותפין אלו לשאר שותפין והיה סבר דכשם דכשמת כ"ג סבר ר"ש דלא מתה כן אמרינן בשאר שותפין ורב יוסף חידש לו דשאני כהנים ויש חילוק בין שותפין אלו לשאר שותפין וכן לפי המסקנא דבכל שותפין ס"ל דאינה מתה מ"מ במת אחד מהם מחלקינן בין שותפין אלו לשאר שותפין ודו"ק:

(שם) והוא תלה הטעם שאין וכו' נאמר בסיני חטאת וכו' לענין החטאת גם בחטאת וכו' שאין מיתה מועלת וכו' כצ"ל:

שם) אבל מקרבן לא מיפטרי וכו'. לא ידעתי אמאי כתבו דמקרבן לא מיפטרי היפך סוגיא דהוריות דאי הוי מתה הוי מיפטרי מקרבן ואפשר דכוונתם דבהוריות מיירי שמת א' מהם אחר שהופרש הקרבן דאי אמרינן דהחטאת מתה פטורין מלהביא אחרת ומ"ש כאן דמקרבן לא מיפטרי ר"ל אם מת אחד מהם קודם שהפרישו הקרבן אבל לא ידעתי מי הכריחם לומר זה כאן ודו"ק וצ"ע:

(שם) ד"ה דלא מייתי וכו' משום דלאו קהל וכו'. מפורש שם דבעינן שיש לו אחוזה כמ"ש רש"י כאן:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה לדברי וכו' ור' אלעזר משמע וכו' דר' אלעזר מיבעיא ליה אי וכו' כצ"ל:

(שם) ת"י ד"ה עושה וכו' אי מתה וכו'. היינו אי נימא דמיבעיא לי' אי דצבור הוא או למ"ד לעיל דחטאת שותפין אינה מתה:

(שם) גמרא נוהג ביחיד כבצבור. עיין במהרש"א ומדברי הת"י (דף נ"א ע"א) מבואר שגורסים בצבור כביחיד ע"ש:

(שם) תוס' ד"ה חומר בתמורה תימה וכו'. הקשה מהרש"א דהא ר"י בר"י קאמר שם כן ות"ק לית ליה ע"ש ולענ"ד דעת התוס' דת"ק לא פליג ע"ז וע"ש בתוס' יו"ט וע"כ הקשו אמאי לא חשיב ת"ק האי חומר:

(שם) ד"ה ואי ס"ד וכו' ובעולה וכו' י"ל כיון וכו'. ר"ל דליכא עולה שיהא נוהג בה כל אלו הדרכים אלא קצתם בעולה זו וקצתם בעולה זו וה"ה לעיל בשלמים הוי מצי למדחי מטעם זה אבל באילו של אהרן לא קשה דהא לא שייך בצבור דהא ודאי דהא דנוהגין בצבור כביחיד ע"כ א"א לומר בחד זבחא ממש דאם הוא של יחיד אינו של צבור אלא במין אחד אבל שאר דברים צריכים להיות בחד זבחא ממש וה"ק ששייך קרבן כזה גם בצבור וכאן ביחיד יש בו כל הדברים האלו ונ"ל שזהו כוונת מהרש"א ברש"י ד"ה שם זבח שכ' דלאו חד זבחא ממש אלא מין זבח אחד ומייתי ראי' מדברי התוס' אלו שהקשו דלא אוקמי בזבח שלמים ע"ש ולכאורה אינו מובן דהא מסקו התוס' שצריך שיהיו כל הדרכים נוהגין במקום אחד ולפי מ"ש א"ש דלא מייתי מדברי התוס' אלא דמדהקשו דלא אוקמי בזבח שלמים ע"כ דלא בעינן שיהיו כל הדברים בחד זבחא ממש וע"כ לא בעינן חד זבחא ממש וממילא גם לפי המסקנא דבעינן כל שאר הדברים בחד זבחא אבל מ"מ חד זבחא לאו דוקא לגמרי משום ביחיד כבצבור ודו"ק:

(שם) ת"ר ד"ה ודוחה וכו' אך קשה וכו'. לא הבינותי קושייתם דדוקא עם פסח שלו שהומרה בו ראוי' להקרבה אבל כשהקריב פסח האחר וזה נדחה גם תמורתו נדחה עמו ועמ"ש שם בפסחים (דף צ"ו ע"ב) בחידושי בעזה"י וצ"ע:

(דף נ"א ע"א) תוס' ד"ה דוחה וכו' מה פסח ראשון אין בטל לגמרי וכו'. ר"ל מפני טומאת מת אבל משום טומאת זיבה פעמים בטל לגמרי כדאיתא בפסחים (דף פ' ע"א) ע"ש:

(שם) תפשוט דחוזר ומלמד בהיקש מדר' ישמעאל וכו' ר"ל ומדר' ישמעאל נשמע גם לר"ע דלא אשכחן דפליגי בהא:

(שם) דפסח ראשון גופיה זמנין דלא דחי טומאה וכו'. נ"ל דר"ל כגון שהיו רובה זבים ומיעוטם טמאי מתים דאז נדחה לגמרי מפני המיעוטים שהיו טמאי מתים ודו"ק. ולפי תירוץ זה אמרינן בהיפך דלת"ק דדריש מגז"ש אינו דותה את הטומאה ולר' יהודה דדריש מככל חוקת הפסח דוחה את הטומאה:

(שם) וא"ת למה לי גז"ש וכו'. נ"ל דר"ל ובאמת נילף מככל חוקת הפסח דידחה גם טומאה ולפי תירוצם גם טומאה הוי ל"ת שיש בו כרת:

(שם ע"ב) ד"ה תיפוק וכו' אי לא דרשינן הכי הוה דרשינן וכו' כצ"ל נ"ל:

(שם) רש"י ד"ה שתי הפרוכת פרושות מן וכו' כצ"ל נ"ל: