גנזי יוסף קמא

שגם ר' אבהו ס"ל כן לדינא אע"פ שאמר טעם אחר ואפשר דטעמא דר"א צריך לשל זכרים וטעמא דגמרא זו לכפופין ודו"ק:

(שם) ד"ה ר"י וכו' אין לחוש אלא וכו'. עיין במהרש"א ולענד"נ לתרץ דאלו הוי ילפינן גז"ש לא הוי דחינן לי' משום טעמא כמה דפשוט טפי מעלי כמו לר' לוי דאית לי' גז"ש לזה אלא כיון דר"י ס"ל דלא שייך גז"ש לזה שוב אמרינן מהאי טעמא דכמה דפשוט טפי מעלי דפשוט (דף כ"ז ע"א) רש"י ד"ה ומשך בשני' וכו' לאחרי' דמלכיות וכו'. עיין במהרש"א עד לפניה דתש"ת דברייתא וכו' כצ"ל ולענ"ד אפשר לומר כמ"ש התוס' (דף ל"ג ע"ב) דמדינא א"צ בין תשר"ת לתש"ת וכן בין תש"ת לתר"ת אלא תקיעה אחת ממ"נ ועכ"פ בדיעבד יצא ודו"ק:

(שם) ד"ה עשרה קורין ועשרה קולות וכו'. משמע דדוקא כששניהם אין אומרים דבר אחד לא משתמעי אבל כששניהם אומרים דבר א' ממש משתמעי שפיר ובחביבי אפילו אין אומרים דבר א' משתמעי וצ"ל הא דפריך הכא ותרי קלי מי משתמעי היינו נמי דשופר וחצוצרות לא הוי דבר אחד ממש ועיין תוס' סוטה:

(דף ל"ט ע"ב) ד"ה עד ובמ"ז א"ח סי' קכ"ח ס"ק י"ב ומ"ש שם בעזה"י. וע"ל (דף ל"ד ע"ב) רש"י ד"ה מתשע:

(שם) תוס' ד"ה בתורה וכו' עד ומתרגמין יחד כצ"ל. (שם) ד"ה כמאן מצלינן וכו' תימה וכו'. ולפי מ"ש התוס' (דף ח') ד"ה לתקופה דמניסן של תהו מנינן לתקופה לק"מ ודו"ק:

(שם) ד"ה שופר וכו' ודבק שברי שופרות נמי וכו'. משמע מלשון זה דאי הוי דבק שברי שופרות משום שנים ושלשה שופרות לא ניחא להו לכאורה דנסדק הוי רבותא טפי דלא הוי ב' שופרות וכ"ש דבק שברי שופרות דהוי ב' ג' שופרות דודאי לאו שם שופר עליו והוי זו ואצ"ל זו לכן הוכרחו לומר שגם דבק שברי שופרות לא הוי ב' ג' שופרות וממילא הוי שם שופר עליו טפי מנסדק והוי רבותא טפי ובסוף כתבו ואפילו נפסל וכו' ר"ל דא"כ כיון שיש לכל אחד טעם בפ"ע לא שייך לומר רבותא לשום אחר מהם ועיין במהרש"א ונ"ל דכוונתו ג"כ כמ"ש דלמסקנתם הוי כן אבל מעיקרא שכתבו ודבק שברי שופרות נמי לא מיפסל מטעם ב' ג' שופרות ודאי הוי ס"ל דב' ג' שופרות פשוט יותר לפסול ועיין פ"י ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה ניקב וכו' ובירושלמי קתני וכו'. נ"ל דכוונתם דלפי גירסת גמרא שלנו הי' אפשר לדחוק ולומר דמתניתין תנא אחר הוא ודלא כת"ק ודלא כר"נ ור' יוחנן הי' קבלה בידו דתנא דברייתא מיירי שנשתייר רובו או שנפחת רובו אבל תנא דמתניתין אינו סובר כהני תנאי אבל לפי הירושלמי ע"כ בת"ק דברייתא הפירוש מעכב את התקיעה עתה ומ"מ עדיין אפשר לדחוק ולומר דר"י דאמר רובו לא קאי אלא אדר"נ אבל בת"ק פירוש מעכב את התקיעה קודם שנסתם לכן כתבו דבירושלמי מוקי משנתינו גם כר"נ ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה דיבק וכו' במינו כשר אם אינו מעכב את התקיעה. נראה דגירסתו הי' בברייתא דיבק שברי שופרות ומ"מ מ"ש במינו כשר קאי על דברי ר"נ בניקב וסתמו. ולכאורה משמע דלפ"ז לת"ק בין במינו ובין שלא במינו פסול אפילו אינו מעכב את התקיעה ולא כגירסת הירושלמי שהביאו התוס' ומשנתינו כר"נ ובמינו אכן מדברי הרא"ש משמע דלרש"י ת"ק במעכב את התקיעה דוקא ור"נ לחומרא דשלא במינו פסול אפילו באינו מעכב ועיין בק"נ אות ל"ד ולפ"ז משנתינו כרבנן בין במינו ובין שלא במינו ולר"נ דוקא במינו ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ושמע וכו' דהא הני נשי וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה דס"ל להתוס' השתא דלהתברך בב"כ עם הצבור הוי כצירוף ודו"ק. ועיין בפ"י:

דף כ"ח ע"א) רש"י ד"ה ה"ג למימרא דסבר רבה וכו' כצ"ל:

(שם) תוס' ד"ה אמר ר"י וכו' וכן קשיא אההיא וכו'. ר"ל דאמרינן התם דבשל ע"א כתותי מיכתת שעוריה אבל אסוגיא' דהכא לא קשה מההיא דיבמות דשניהם ס"ל דעכו"ם לא מיכתת שעורי':

(שם) ד"ה המודר הנאה וכו' יש הנאה בישיבה וכו' נ"ל דמ"מ לא דמי למעיין ולמי חטאת בימות החמה דהתם יש לו הנאה מהמים עצמן אבל כאן אין לו הנאה מהסוכה אלא מהישיבה והי' יכול לישב בבית ולכן כשאמר שלא אהנה מן הסוכה מותר אלא כשאמר ישיבת סוכה עלי ושייך לאסור ישיבתו עליו כיון שיש לו הנאה מהישיבה אבל גבי שופר שאין הנאה מתקיעה כלל אפשר דלא שייך כלל לאסור התקיעה עליו ודו"ק:

(שם) וי"ל דנדרים חלין בכל ענין דשייכי וכו'. מלשון זה משמע קצת דכוונתם דנדרים לא שייכי אלא במיתסר חפצא עלי' ושבועה שייכי בין במיתסר חפצא עלי' ובין במיתסר נפשי' אחפצא ולכן הנדרים חלין בכ"ע דשייכי ושבועה פעמים לא חלה אכן ממה שסיימו ובשבועה בכל ענין שיאמר קאסר נפשי' מן חפציו משמע דשבועה לעולם הוי אסר נפשי' אחפצא ועיין בתוס' נדרים (דף ט"ז ע"ב) ששם הוא ב' תירוצים ועיין בט"ז א"ח סי' תקפ"ו ס"ק ה' ומ"ש שם בגליון בעזה"י ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה אבל נתכוין וכו' לא הוי מ"ל וכו' מדבריהם אלו נראה דאי הוי אמרינן שלא נתכוין משמיע להוציא השומע הוי א"ש לרבא דהוי אמרינן כוונה לעצמו לא בעינן אבל להוציא אחרים בעינן כוונה וכסברת הר"ן ולפ"ז א"צ לומר דר' זירא לקמן דאמר איכוין ותקע לי פליג ארבא דר"ז בכוונה להשמיע מיירי ויש בדבר זה הרבה שיטות בין הפוסקים והארכתי בעזה"י בפתיחה כוללת ח"ג אות ה' ע"ש:

(שם) אלמא לא בעי כוונה. ר"ל שכן דייקינן לקמן דלא בעי כוונה להשמיע כ"ה הפירוש לפי גירסת לא בעי כוונה וכ"ה כוונת הגהות הגליון ויותר נ"ל דצ"ל אלמא בעי כוונה וקאי אסוגיא דהכא ור"ל דכוונת עצמו בעינן וא"צ להגהות הגליון ודו"ק:

(שם) ד"ה לא נאמר בל תוסיף וכו' והלכך טוב וכו' נ"ל דכוונתם דקשה להו מאי היה דעתו של ר"א דבל תוסיף לא שייך אלא כשהוא בעצמו ובל תגרע שייך גם כשאינו בעצמו לכן כתבו והלכך וכו' ר"ל דודאי גם בל תגרע דאורייתא לא שייך אלא כשהוא בעצמו אלא דמ"מ ס"ל לר"א דטוב שלא יגרע המצוה:

(דף כ"ט ע"א) גמרא וקתני לא יצא. נ"ל דר"ל לא יצא עד שיכוון שומע ומשמיע משמע הא נתכוונו יצא אע"פ שלא נתכוין משמיע להוציא השומע ומ"ש משמיע לעצמו ר"ל ולא הוציא את השומע. [אמ"ר. עיין בת' רדב"ז סי' ב"א רמ"ו]:

(שם) רש"י ד"ה ה"ג כהנים וכו' אלא איידי דתנא וכו'. ר"ל אע"ג דהתם עצה טובה היא וכדאיתא (בדף כ"ד ע"א) ולא שייך לומר דכהנים ולויים מקדישין מ"מ כיון דתנא לשון אין מקדישין תנא כהנים ולויים מקדישין ודו"ק:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה ברכת הלחם וכו' כיון דלא הנאותן הן ונ"א דלהנאותן ונ"ד שהגירסא הנכונה דלא להנאותן ור"ל לאפוקי ברכת המוציא דשבת אע"פ דמצוה היא היינו מצות עונג והנאה ודו"ק:

פרק ד. (שם) ד"ה אבל לא וכו' ועוד י"ל וכו'. עיין במהרש"א