גנזי יוסף יג

דבריהם ולא ביארו אי תרווייהו בעינן או בחד סגי וסמכו אמ"ש לעיל ודו"ק:

(שם) אי לא הוה משום כבוד צבור. מדברי מהרש"א משמע דאקנין קאי ולענ"ד קאי אאשה דאפילו אשה אי לאו משום כבוד צבור היתה עולה למנין ז' לכן גם קנין עולה אבל להצירוף לעשרה לא ודו"ק:

(שם) ור"ת פי' וכו'. עיין במהרש"א ואנכי לא מצאתי בתוס' לעיל ולא בירושלמי דפריך מיניה אהא דאין עושין קטן סניף ודו"ק וצ"ע:

(שם ע"ב) ד"ה מתחיל בנחמה וכו' לא בפתיחה ולא בחתימה וכו' כצ"ל:

(שם) רש"י ד"ה בין מדה טובה והתורה מדה טובה היא. עיין במהרש"א ומשמע מדבריו שרש"י מפרש כשם שמברך על הטובה היינו כל התורה בין ברכות שבה ובין שאר התורה חוץ מקללות ופורענות שבה כך מברך על הרעה היינו קללות ופורענות שבה ולא ידעתי מנ"ל הא ולענ"ד אפשר לפרש על הטובה היינו כל התורה כולה אפילו קללות שבה בכלל טובה היא ועל הרעה היינו אם יזדמן לאדם ועיין בח"א ובס' מגיד תעלומה ודו"ק. [אמ"ר. ועיין בס' סמיכת חכמים]:

דף מ"ט ע"ב) תוס' ד"ה ר"מ וכו' דהא קים לי' ר"י וכו'. ר"ל ולא אשכחן דפליג אביי ע"ז כ"כ בתוס' רי"ח ע"ש ודו"ק:

שם) רש"י ד"ה א' עשרה וכו' במאה הוא אומר כו' כצ"ל נ"ל:

(דף נ' ע"א) תוס' ד"ה אלא ש"מ וכו'. עיין במהרש"א וגירסא אחרת הי' לפניו בתו':

(שם) ד"ה על המזון וכו'. משמע מדבריהם דהקפידא הוא שאמר על המזון ומדברי רש"י משמע דהקפידא הוא שלא אמר משלו ודו"ק:

(שם) ד"ה אבל אי אקדימו וכו' ורש"י לא פי' כן. נ"ל דהחילוק שבין פירש"י לתוס' הוא דוקא בהא דאזמין עלייהו אבל בלא אזמין שבקו פירש"י אלא דלפירש"י משמע דאזמין הוא דומיא דלא אזמין דהיינו שהיו ג' בכל חבורה והיחידים האלו גמרו סעודתן קודם חבריהם והוצרכו לחזור לשוק אחר נברך ולא אכלו אח"כ ומשמע אבל אם אכלו אח"כ חוזרין להתחייב בזימון על מה שאכלו אח"כ אבל התו' פירשו שהשנים גמרו סעודתן והיחידים אוכלים אח"כ ואפ"ה לא מצטרפין ועיין ברא"ש שכ' בשם רבינו יהודה שהקשה על פירש"י דפשיטא הוא והרא"ש תירץ דקמ"ל אע"פ שאכלו אח"כ ע"ש ומדברי התוס' משמע לכאורה שמפרשים דברי רש"י כמו שפירש ר"י דבריו דמיירי שלא אכלו אח"כ ואפשר דכוונת התוס' דרש"י לא פירש כן ר"ל שלא ביאר דבריו בפירוש ומ"מ גם רש"י כוונתו כן וכמו פירש הרא"ש דבריו ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה בפה"ע וכו' ומיהו יש מפרשים וכו' אפשר דהי"מ אלו ס"ל כלשון אחר שפירש"י דבמי פירות אין נוטלין ומשנתן לתוכן מים נוטלין או אפשר שמפרשים נוטלין ממנו לידים לנקיות וכשנתן לתוכו מים אין נוטלין משום הפסד אוכלין וכמ"ש הרשב"א בחידושיו ע"ש ודו"ק:

(שם) ד"ה כמאן וכו' וע"ק וכו' מדמוקי לה כר"א וכו' נ"ל דהתוס' קאי הכא לפי פירוש ב' של רש"י וכן מוכרח דעת ר"ח שהביאו התוס' אח"כ דלפירוש א' של רש"י אפשר גם חכמים ס"ל דלא חיישינן להפסד אוכלין כמ"ש מהרש"א בדבור דלעיל וצ"ל לפ"ז הא דאמר דשמואל כר"א היינו דר"א ע"כ ס"ל כשמואל ומדחכמים אין ראי' לשמואל ומ"מ אפשר דס"ל ג"כ כשמואל וכמ"ש הצל"ח ע"ש ודו"ק:

(דף נ"א ע"א) רש"י ד"ה יחזור ויאכל וכו' ויעשה ברכה לבטלה. עיין במהרש"א ולפי דבריו צ"ל דמ"ש רש"י מהו שיחזור לאחר אכילה ושתיה ר"ל לאחר שאכל ושתה קצת ועיין ברא"ש ובמעיו"ט ודו"ק:

(שם) גמרא ת"ר ששה דברים וכו'. צ"ל דחשיב חי ומלא בא' ומקבלו בימין ושותהו בשמאל בא' ואין משיחין אחריו ואין מפסיקין בו בא' אכן לקמן בכוס של ברכה חשיב חי ומלא בשתים וכן נוטלו בשתי ידיו ונתנו בימין ודו"ק. [אמ"ר. ועיין בתוס' ב"ב דף נ"ח ע"ב ד"ה אנבג]:

(שם) א"ר חנן ובחי אמר רב ששת וכו'. עיין בגליון הש"ס ולפי שאר פירושים ברש"י ד"ה חי ובתוס' לעיל ע"ב בד"ה מודים צ"ל בפירוש דבר זה כמ"ש הטור סי' קפ"ג ע"ש ובדרישה (ועיין במעיו"ט אות א'] ולפי דברי הדרישה מ"ש רש"י בנטלי כוסות ובברכת הארץ וכו' הכל ד"א דלא כהגהות מהרש"א ומ"ש רש"י מוסיף עלי' ר"ל שמוסיף יין וזהו פירוש בכוסות וא"ש דברי הטור ונתיישבה קו' מהרש"א על רש"י ע"ש ודו"ק ואין להאריך:

פרק ח. (שם ע"ב) ד"ה נר ומזון וכו'. עיין במהרש"א והא דלא קשה לו ממשנה גופה דתנא לב"ש נר ומזון ומשמע דטעונה כוס דאפשר לדחות כמ"ש הרשב"א והשטמ"ק דהמשנה מיירי שיושב ואוכל מבעוד יום או דלא מיירי מחיובא ע"ש וכן מהסיפא אין להוכיח דס"ל אין טעונה כוס דאפשר לדחות דמברך עליה ושתי ליה כדאמר בגמרא ולכן לא הקשה אלא אדברי רישא ולענ"ד אפשר לומר דס"ל לרש"י דאחר דמסיק תרי תנאי אליבא דב"ש לא מפקינן מתניתין מפשטה ורישא דמתניתין ס"ל אליבא דב"ש דטעונה כוס ובדף נ"ג ע"ב בד"ה בא להם מפרש סיפא דמתניתין דס"ל לב"ש דב"ה אין טעונה כוס ומ"ש בדף נ"ב ע"א ד"ה ה"ג אלא תנא דמתניתין ותנא דר"ח וכו' הוא הגהות מהרש"א ע"ש ואפשר לומר דצ"ל דתנא דמתניתין דלעיל [ר"ל דסיפא דמתניתין ותנא דר"ח אליבא דב"ש אמרי אין טעונה כוס ותנא דמתניתין דלעיל [ר"ל דרישא דמתניתין] ודר' יהודה אליבא דב"ש ס"ל טעונה כוס וא"ש הכל ואפשר דמהרש"א לא ניחא לי' לומר דמשנתינו תרי תנאי נינהו ודו"ק:

(דף נ"ב ע"א) תוס' ד"ה גזרה וכו' אבל בתוך הסעודה וכו'. נ"ל שאין זה ענין לקו' רש"י בד"ה אין כלי דרש"י הקשה דהידים לחות מהמאכל ובזה אין שייך תירוץ התוס' דמזה אינו מחויב לנגב ידיו והתוס' הקשו דהידים לחות ממי הנטילה ובזה אין שייך תירוץ רש"י ודו"ק:

(שם ע"ב) גמרא וכי תימרו מ"ש וכו'. ק"ל הא על השלחן איכא ב' דברים טומאת ידים וטומאת אוכלין ועל הכסת ליכא אלא טומאת ידים בלבד ולכאורה משמט מכאן דכשמניחה על השלחן אינו מקנח בה הידים אכן רש"י ורע"ב פירשו במשנה דכשמניחה על השלחן מקנח בה ידיו ובדוחק י"ל דה"ק כיון דבלא"ה א"א ליזהר טומאת ידים לא הי' לנו לחוש גם לטומאת אוכלין והי' לנו לומר שיניחה במקום שרוצה דאין חילוק בין טומאה אחת לב' טומאות לכן הוכרח לומר דטומאת אוכלין חמור ודו"ק וצ"ע:

(דף נ"ג ע"א) רש"י ד"ה שהיתה וכו' ובבית ישראל עיין צל"ח ובמ"ז סי' רצ"ח ס"ק ד' כ' דבבית עכו"ם כיון שהעכו"ם עשה מלאכה אצלו הוי לא שבת וכמ"ש רש"י לעיל ע"ב ד"ה משום ע"ש ולפ"ז צ"ל