דברי צבי לז

בפנים הוי הפסק ולא מקרי תיכף דהוי כשני בתים דשער נקנור לא נקרא מקדש והעזרה נקרא מקדש ושפיר מוכח תוס' דכ"ב אמה מקרי הפסק אפילו בבית אחד דהגמ' פריך שם ליעייל ידי' ולסמוך ומשני הגמ' דהא מני ר"י דאמר מרחק צפון דהוי כ"ב אמה המרחק שבין הסמיכה למקום השחיטה ואפי' נאמר דעזרת ישראל ועזרת כהנים הוי כשני חדרים מ"מ כיון דהם בבית אחד דהיינו במקדש אחד מהני דעת שדעת הסמיכה הוא לישחט הקרבן בצפון המזבח א"ו מוכח דכ"ב אמה מקרי הפסק אפי' בבית אחד ואפי' שהה כדי הלוך כ"ב אמה בלא הלוך דמקום שמהני דעת אפילו בהלוך לא מקרי הפסק כדאי' בסי' רע"ג סעיף א' ואין חילוק בין שהה והילוך

שם וצ"ע ביו"ד כו'. הפ"מ כתב ביו"ד סי' י"ט בש"ד ס"ק י"ג בדין בית המטבחיים אם הוא בלא מחיצות ובמקום מטונף צריך להרחיק ד"א ואם הוא במחיצות מברך מיד ושאני ב"ה דאף שיש מחיצות צריך להרחיק ד"א עכ"ל נר' שפי' דמה שכתב רמ"א בסעי' א' שצריך להרחיק ד"א מיירי ששחט במקום שאין מחיצות ומדברי מג"א נראה שמפרש שמיירי שיש מחיצות

קסז ט"ז ס"ק ב' ובפת דידן ושם לא היה חילוק כו'. משמע מדברי ט"ז שבתנורים שבזמן הש"ס לא היה חילוק בין עליון לתחתון וכן כתב מחה"ש בס"ק ב' שבזמן הש"ס צד העליון והתחתון וכל צדדי הפת שוין ואינו מקדים לאפות מקום א' יותר, מחבירו ע"ש ולכאורה תמוה דבשבת דף כ' איתא בהדיא במתניתין ובגמ' שם דבתנורים שבזמן הש"ס הצד אחד ממהר לקרום לרש"י הצד כלפי האור ולתוס' הצד המדובק בתנור וכן אי' בטור סי' רנ"ד

שם סעיף א' בוצע כו' יותר מכביצה כו'. צ"ע שהרב"י למד זאת ממס' ד"א זוטא ושם איתא לא יאחוז אדם כביצה

שם מג"א ס"ק ז' לכל כו' לאכול כזית כו'. צ"ע דלפענ"ד דהא דכתב רמ"א שצריך ליתן כזית שאם יתן פחות מכזית נראה כצר עין וכן אי' להדיא בהרב"י דהטור כתב לא יבצע פרוסה קטנה שנר' כצר עין וכתב הרב"י שהטור למד כן מברכות דף מ"ו בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה ובפרוסה קטנה לאו עין יפה וברוקח שיעור בציעה א"ד כזית וא"ד פחות מכזית וגם בשו"ע מוכח כן שכתב לא יבצע פרוסה קטנה שנר' כצר עין א"כ אין מוכח כלל דצריך לאכול כזית

שם ס"ק י"ט אבל כו' והל"ח כתב כו'. ולפענ"ד נר' ליישב דעת הל"ח דצריך להבין כוונת תוספות פסחים דף קט"ו דמאי סברא יש משום דהברכה לשם חובה צריך לטעום מיד ונר' כוונת תוס' דאמרינן בר"ה דף כ"ט בברכת הנהנין אם יצא אינו מוציא חוץ בברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש א"כ נוכל לומר שכיון שיוכל להוציא בברכות הללו אע"ג שאין נהנה עמהם אסורים השומעים להפסיק אחר ששמעו הברכה עד שיאכלו ולא מהני אם אכל המברך כיון שהם יצאו בברכתו בלא אכילתו א"כ הם אינם תלויי' באכילתו וזה כונת תוס' כיון שהברכה לשם חובה ויוכל להוציא השומעים בלא אכילתו ולכן צריכים השומעים לטעום מיד ומזה הטעם כתבו תוס' דף ק"א דצריכים לשתות בבהכ"נ דהא בקידוש יוצאים נמי בברכתו בלא שתייתו אסורים השומעים להפסיק בין ברכת המקדש לשתייתם כי הם אינם תלויי' בשתייתו אבל בברכת הנהנין דכל השנה שאין המברך מוציא אחרים אא"כ נהנה עמהם א"כ השומעים תלויי' באכילתו שאם הוא לא אכל הם אינם יוצאים בברכתו ולכן אם המברך אכל אחר שבירך מותרים השומעים להפסיק אע"ג שלא אכלו

שם וכ"מ בס"ז דדוקא כו'. ולפענ"ד אין ראי' משם דשם מיירי שיעקב לא הי' אוכל עדיין רק שבירך ואשמעי' דאע"ג שקודם שאכל הבוצע אסורי' השומעים להפסיק מ"מ לא הוי הפסק לגבי ראובן או אפשר דאפילו אי מיירי שכבר אכל יעקב הוצרך לאשמועינן דס"ד דכיון דראובן לא ניגב ידיו עדיין ולא ראוי לאכילה כדאיתא בסימן קנ"ח סעיף י"ב לא יכול יעקב להוציא בברכתו קמ"ל דיוצא

שם ס"ק כ"ז והולכים כו' ובספינה כו'. צ"ע בב"מ דף ט' ע"ב כתוב תוס' בד"ה ספינה דדוקא לענין קנין ספינה מינח נייחי אבל לשאר דברים אמרי' דספינה הוי כרוכב וכמהלך ע"ש

קסח ט"ז ס"ק ו' י"מ פת כו' ומו"ח ז"ל כו' דברכת בורא מיני מזונות כו'. דבריו צ"ע דבברכות דף מ"ח ע"ב דכל שלש ברכות הוי דאורייתא א"כ זה הלחם הנילוש במעוט דבש אי הוי לחם אפי' אי אמרי' דיוצא בברכת בורא מיני מזונות אבל בברכה שלאחרי' בברכה מעין שלש לא יצא עד שיברך בהמ"ז א"כ קשה קושי' הב"ח על ברכת המזון

שם מנ"א ס"ק מ"א ואפילו. והרב"י חולק כו'. ולפענ"ד דהראיית הרב"י מדאמר ברכות דף ל"ז ע"ב טרוקנין חייב בחלה וטריתא פטורה מן החלה וכיון דלענין חלה טריתא קיל מהטרוקנין ולהכי סבר הטור דגם לענין ברכה טרוקנין חמור מטריתא דבטרוקנין מברך המוציא אע"ג דלא קבע ובטריתא מברך המוציא בקבע וכיון שהרב"י דחה דברי הטור וסובר דבטרוקנין נמי אין מברך המוציא רק בקבע א"כ בטריתא דקיל מטרוקנין אין מברך המוציא אפילו בקבע והולך הרב"י בשיטת הטור דטרוקנין חמור מטריתא ולסברת המג"א דלא חמור טרוקנין מטריתא רק לענין חלה הו"ל למג"א להקשות נמי על הטור אמאי מחלק ביניהם לענין המוציא

קסט מג"א ס"ק ו' ויש כו' שנותן לידו כו'. בחולין דף ק"ז ע"ב איתא לא יתן לתוך פיו של שמש ע"ש משמע לידו מותר

קע ט"ז ס"ק ז' אבל כו' דטפי דמי להלואת כו'. לדברי ד"מ ל"ק קושי' הט"ז וז"ל אות ד' דאינו אסור אלא כשאומר אכול עמי מה שהאכלתני אבל אכול עמי ואאכול עמך