דברי צבי קצו

לפי שאין נפשו קנוי לו ואין רבו צריך לכופו ומדמין נדרים לשבועה דהא גבי שבועה נמי אמרי' שאין נפשו קנוי לו לעשות כרצונו לישבע על המצוה או להרע לאחרים אפ"ה בדבר הרשות וליכא רעה לאחרים יכול לישבע אף בעבד שאין נפשו קנוי לו היינו דוקא להרע לאחרים אבל בדבר הרשות יכול לנדור ואין רבו יכול לכופו כן נראה לי ובזה עולים דברי הרמב"ם ע"פ הגמרא נכון מאד אבל בעבד עברי ושכיר יום שנפשם קנוי להם בודאי חל הנדר דהא הנדר חל על המצוה ובקדושין דף ט"ז ע"ב אמרי' דמציאת אמה לאבי' ואין לרבה אלא שכר בטילה ע"ש א"כ ה"נ אם מתענה העבד עברי ואין עושה מלאכה כ"כ נותן לרבו מה שמחסר מן המלאכה ובב"מ דף י"ב ע"ב אמרי' דמציאת פועל לעצמו משמע דאפי' שכר בטילה אין נותן לבעה"ב ע"ש ומה שכתב מג"א דע"ע כיון דיכול לחזור יכול לידור ואם אין דעת רבו נוחה הימנו יאמר לו לך מעמדי צ"ע הא אין רבו יכול לחזור אא"כ משחררו לגמרי א"כ הפסיד הכל ובלא"ה אין שייך סיפא לרישא דכתב דעבד יכול לידור בשביל שיכול לחזור וע"ז אמר שרבו יאמר לו לך מעמדי א"כ תולה הדבר ברבו

תקעב הרב"י כתב בשם הר"י שדוקא בתענית של גשמים שייך משום הפקעת שערים ע"ש

שם במשנה בתענית דף ט"ו ע"ב אין גוזרין בר"ח בחנוכה כו' ולא הזכיר במתניתין חוה"מ וכן הטור בסי' זה ובסי' תי"ח ובש"ע בסי' תי"ח לא הזכירו חוה"מ ובסי' זה כתב בש"ע חוה"מ וכן כתב הרמב"ם בפ"א מהל' תענית הובא בהרב"י בסי' תי"ח משמע דאף בחוה"מ אם התחילו אין מפסיקין וצ"ע דלכאורה משמע דאסור להתענות בחוה"מ מדאורייתא וכן משמע מדברי מג"א בסי' תק"ל ע"ש וכן משמע בפסחים דף ע"א ע"א דכל שבעת הימים חייב בשמחה ע"ש ואי הוי דאורייתא אפי' בהתחיל צריך להפסיק כמו בשבת ויו"ט כמ"ש בסי' תק"ע ס"ק ט' ובסי' ת"צ כתב מג"א בס"ק א' דחוה"מ לא מקרי יו"ט ע"ש וצ"ע

שם צ"ע בתוי"ט בתענית פרק ב' משנה י' שכתב אבל פורים אע"ג דכתיב בו משתה ושמחה ואע"ג דאקרי יו"ט לא זה לשון מועד שנקראים המועדים בתורה עכ"ל וקשה דבמגילה דף ה' ע"ב אמרי' דלא קבלו פורים ליו"ט דמעיקרא כתיב יום טוב ולבסוף כתיב משתה ושמחה ואלו יו"ט לא כתיב

תקעג מג"א טעם תענית החתן כו'. לכאורה צ"ע דמה דמשמע ממג"א דגם לאשה מוחלין הא ביבמות שם איתא כיון שנשא אדם אשה עונותיו מתפקקין שנאמ' מצא אשה כו' א"כ נוכל לומר דרק לאיש מוחלין אבל לא לאשה ומהרש"א בחדושי אגדות מפרש הגמ' שם מצא או מוצא מצא אשה מצא טוב ומוצא אני מר ממות את האשה כי האשה בגימטריא איש והיינו האשה מושלת עליו שהאשה במקום איש אבל מצא אשה כשהיא אשה והוא איש מצא טוב עכ"ל ולפ"ז נראה לפרש הפסוק בראשית ג' ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל ואיתא במדרש שחוה הכה את האדם במקל ובע"כ צריך לאכול וזה שאמר אדם האשה כלומר שהיא בגימטריא איש והיא שולטת בי היא הכריחני לאכול ובזה היה מתנצל עצמו

שם ס"ק ב' אפי' כו' משא"כ בת"ח בשבת. נראה לפענ"ד כוונתו דהא קשה לכאורה דגם תענית חלום בשבת נמי ברשות קא עביד דהא רשאי להתענות כמו תענית חתן בר"ח אפ"ה מחלק מג"א ביניהם דבתענית דף י"ב ע"ב כתב רש"י בד"ה ואפי' בשבת יכול להתענות כדי שיתבטל צער גופו ע"ש וכיון שביטל עונג שבת רק משום הנאת גופו שלא יצטער מקרי שלא ברשות וצריך למיתב תענית לתעניתו אבל בחתן שמתענה בשביל עונותיו שמוחלין לו או שלא יהיה שכור ויתענה שיעשה מצות קדושין כראוי הוי התענית ברשות

תקעד הטור כתב בשם ריב"א ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין כיון שלא קיבל התענית מותר לאכול חוץ לתחום וי"א דאפי' בעיר מותר לאכול שלא בפניהם וכתב הטור יראה שמפרש שהולך שם ביום התענית אבל סוגיא דשמעתא מוכח דמיירי בהולך שם קודם לכן וקבל התענית ואז אסור לאכול אפי' חוץ לעיר ע"כ וכתב הרב"י לא ידעתי היכי מוכח סוגיא דשמעתין הכי ולפענ"ד אפשר שמשמע כן בגמ' בתענית דף י' ע"ב דקתני שכח ואכל אל יתראה בפני הצבור וא"א דמיירי שהולך שם ביום התענית ולא קיבל התענית אפ"ה צריך להתענות עמהן אע"ג שאין תעניתו תענית שכל תענית שלא קבלו מבע"י אינו תענית כדאיתא בסי' תקס"ב סעיף ה' אעפ"כ אסור לאכול א"כ אמאי נקט שכח ואכל הו"ל למנקט ואם אכל כבר קודם בואו לשם אסור לאכול עוד כשבא לעיר שמתענים א"ו דמיירי שבא קודם וקיבל התענית דמשום אל תפרוש מצבור צריך לקבל התענית ולכך צריך לומר ואם שכח ואכל לא יאכל עוד

תקעה מג"א ס"ק א' ראוי' כו' ברור בגמ' כו'. נראה כוונת מג"א דבתענית דף י' ע"ב ת"ר אל יאמר תלמיד אני אלא כל ת"ח יחידים א"כ מהברייתא זאת מוכח דתלמיד כזה מחויב להחזיק עצמו כיחיד וצריך להתענות דהא קתני אל יאמר כו' וכן מדייק הרב"י והדר תני ברייתא שם ת"ר לא כל הרוצה לעשות כו' דברי ר"מ ר"י אומר עושה וזכור לטוב ע"ש וכיון דבברייתא ראשונה תני סתם ולא קתני שר"מ חולק ובברייתא זו קתני שר"מ סובר לא כל הרוצה כו' וגם ר"י אומר זכור לטוב משמע דלאו חיובא הוא רק שתבא עליו ברכה כשעושה א"כ בע"כ צריך לחלק דהברייתא ראשונה מיירי בתלמיד ששואלין אותו הלכה בכ"מ ואומרו ולכך חייב אבל ברייתא שנייה בתלמיד שאין מגיע לכך: