דברי צבי קעו

הכא דהליכת חוץ לתחום הוי כמו קציצה מהמחובר נמי בשם כ"ה בשם ת"י א"כ גם הליכת חוץ לתחום נמי מותר היכא דא"א בע"א כמו קציצת ארזים דמותר אע"ג שאינה עם המת לפניו

שם ס"ק י' לכסותו כו' משמע דבשדה שאינו חרושה לא מתחייב כו'. וצע"ג דהא בשבת דף ע"ג ע"ב אמר סתם היתה לו גבשושית ונטלה חייב היתה לו גומא וטממה חייב ע"ש וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהל' שבת הל' א' סתם דחייב וכתב בפירוש וכן כל המשוה גומות ע"ש א"כ מוכח דחייב בכל מקום אפי' בשדה שאינה חרושה והא דאמרי' בשבת דף פ"א אסור לפנות בשדה ניר דהיינו בחרושה הוא כמו שכתב מג"א בסי' שי"ב ס"ק ט' דבבית מותר לפנות דמילתא דלא שכיחא לא גזרו ופי' מחה"ש שם דבבית הוי מילתא דלא שכיחא שיהיו גומות או גבשושית ע"ש וה"נ צ"ל דבשדה שאינה חרושה הוי מילתא דלא שכיחא ולכן לא גזר ובשדה חרושה גזרינן אבל אם עושה גומא או סותם בכ"מ חייב

שם דמותרים שני מוהלים כו'. צ"ע דהא בספר מ"ש מתיר לבני החברה ואוסר לאנשים אחרים וכתב מחה"ש דבני החברה כולם מותרים אע"ג שיש די בד' או בה' כי מאן מפיס ביניהם וכ"א מהם יאמר חבירו יחלל יו"ט ולא אני ויתרשלו בדבר ולכן הותר לכולם ע"ש א"כ לגבי מילה הוי כל המוהלים כמו התם הבני החברה ואי אמרינן שרק מוהל אחד מותר כ"א יאמר חבירו יחלל שבת דהא מילה דחוי' היא אצל שבת כמ"ש מחה"ש ויתרשלו בדבר לכן מתירים לכל המוהלים כמו התם לבני החברה א"כ אין ראי' מזה להתיר לאנשים שלחוץ לחברה כי הבני החברה לא יוכלו לומר שיקבר איש החוץ לחברה

שם ס"ק י"א אבל כו' והרמב"ם מיירי כו'. המחה"ש מביא קושי' מא"ר ומח"מ כיון דכוונת מג"א בא"צ לשער הוי מלאכה שאצ"ל א"כ מאי כתב מג"א והרמב"ם מיירי בצריך לשער הא הרמב"ם פסק דמלאכה שא"צ לגופה חייב כמ"ש מג"א ססי' של"ד ומתרץ מחה"ש דכוונת מג"א דגזיזת שער ליכא מלאכה כלל אפי' לר"י והטעם כמ"ש מג"א דמל תינוק בן ח' לא עביד כלום ואע"ג דבחותך עור ובשר של אדם חייב משום תולש כמ"ש ט"ז ס"ס של"ו ואפ"ה בבן ח' דחשיב כמת ליכא איסור ומה לי בחותך עור או גזיזת שער אע"כ במת אין בו משום גזיזה ותלישה עכ"ל ע"ש וקשי' לי לסברת מחה"ש דט"ז סובר דבתולש עור אדם חייב מדאורייתא משום תולש א"כ בשבת דף ק"ו ע"א דיליף ר"ש דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא למישרא מילה מכלל דשאר מקלקל בחבורה חייב ע"ש דילמא מקלקל בחבורה בעלמא פטור והא דאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת משום דתולש בשר דחייב בעלמא בתולש בשר מן אדם חי א"ו מוכח דתולש בשר מאדם חי בעלמא פטור והט"ז כתב רק שיש איסור בעלמא כי אע"ג שאדם הוא כקרקע מ"מ בקרקע עצמו אין חייב משום תולש רק בתולש מה שצומח וגדל בקרקע אבל בתולש מהקרקע עצמו אינו חייב רק בשדה דשייך חרישה ובבית דשייך בנין כדאיתא בשבת דף ע"ג ע"ב ובאדם לא שייך חרישה ובנין

שם ס"ק י"ד כלי כו' אחר המילה כו'. לכאורה נראה מדברי מג"א בסי' של"א ס"ק ה' דאף קודם המילה אסור לטלטל האיזמל עד שיצטרך למול אז בא ההיתר לטלטלו וכן עלי לקצב עליו בשר מסתמא אסור קודם שיצטרך לקצב עליו בשר כמו שאסור לטלטלו אחר שקצב הבשר א"כ קשה הכא אמאי מותר לטלטל כלי הקבורה בשביל שמא יצטרך להם ועי' מה שכתבתי בסי' של"א

שם ס"ק י"ז כדי כו' הדבר מפורסם שרי כו'. צ"ע דבס"ק ז' כתב מג"א דהליכה חוץ לתחום דמי לקציצת ארזים דאסור אף במפורסם ועי' מ"ש שם

שם ס"ק י"ט בחזקת כו' משא"כ הכא דמת כו'. בשבת דף קל"ו ע"א משמע דמת לא הוי ריעותא כ"א כשפיהק ומת ופי' רש"י לאחר לידתו לא ראו בו אלא חיות מעט ע"ש

שם ס"ק כ' אסור כו' כמ"ש ס"ט כו'. צ"ע דהא בס"ט הוצרך גמרו שערו וצפרניו אם אין יודע חדשיו שכלו

שם דהא מ"מ קבורה היא כו'. וצ"ע דהא בנדה שם אית' שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו ע"ש א"כ לא היו מכסים הנפל בעפר א"כ לאו קבורה היא כמ"ש מג"א בס"ק י' דלכסותו בעפר הוא גמר קבורה וכן אית' ביו"ד סי' שע"ה סעי' א' ובט"ז שם ס"ק א' וגם המשנה באהלות בור שמטילין לתוכו נפלים משמע דלאו קבורה היא דהא פסקי' ביו"ד סי' שס"ב סעי' ב' דאין קוברין ב' מתים זה בצד זה אא"כ הי' דופן הקבר מפסיק כו' והכא שהיו מטילין הרבה נפלים זה על זה ואם הי' נפל צריך קבורה לא היו רשאים לקבור הרבה בתוך קבר אחד א"ו ש"מ שאין נפל צריך קבורה

תקכז מג"א כתב הר"ן כו' ובלא"ה דבריהם תמוהים כו'. ופי' מחה"ש דתוס' שכתבו ואפי' לדידן דל"ל הואיל ניחא דכל דבר אפיי' ובישול לא שייך בי' הכנה ע"כ כונתם דתוס' פוסקים כר"ח דלא אמרי' הואיל ולא קיי"ל בהא כר"ח דמן התורה צרכי שבת נעשים ביו"ט דהא קיי"ל בזה כרבה דא"ל הכנה מיו"ט לשבת אסור מדאוריית' ולזה כתבו דבאפיי' ובישול ליכא הכנה ואין בו איסור תורה ומותר ע"י ע"ת ודברי תוס' תמוהים מאי מקשה רבה לר"ח בפסחים דף מ"ו ע"ב לדידך וכי משום ע"ת שרינן איסור דאוריית' הא אפי' לרבה דס"ל הכנה מ"מ באפיי' ובישול דלא הוי הכנה גמורה ליכא איסור תורה ע"ש שהאריך ולא אוכל להבין כלל דלפענ"ד דברי תוס' ישרים וברורים מאד דמאי דמשמע מדברי מחה"ש דא"א דגבי אפיי' ובישול ליכא איסור הכנה אע"ג דל"א הואיל וגם אמרי' צרכי שבת אין נעשין ביו"ט אפ"ה ליכא איסור דאוריית' באופה ומבשל מיו"ט לשבת הוא תמוה דהא אפיי'