דברי צבי קמט

דרבנן נמי ילפי צלי קדר מובשל מבושל א"כ צריך ובשל מבושל לצלי קדר ולפענ"ד אפשר לומר דהרמב"ם פוסק כרבי וסובר דרבי דמרבי מובשל מבושל בישל בשאר משקין וגם צלי קדר ה"ה דלרבי מרבינן מובשל מבושל צלאו ואח"כ בישל דלרבי מרבי' כל הבשולים ולרבנן לא מרבינן רק היכא שבישל במים אחר צלי אבל בבישל במשקין או בצלי קדר שבישל במים הנפלטין משמע כמו שפרש"י שם ד"ה צלי קדר לא מרבינן מובשל מבושל

שם בפסחים דף ק"ז ע"ב בתוס' ד"ה דילמא כו' וקשה דאמרי' בנזיר כו' נהי דלא עביד מצוה מן המובחר כו' ולפענ"ד לא אוכל להבין כיון דעכ"פ באכילה גסה לא עביד מצוה מן המובחר ולהכי שפיר אסרי' לאכול מן המנחה קטנה כדי שיאכל מצה לתיאבון ולא אכילה גסה ויעשה מצוה מן המובחר והתו' מתרץ בשם ר"ת דתרי גווני אכילה גסה אחד שנפשו קצה ב' שאינו מתאוה והפסח שנאכל על השובע היינו שמתאוה לאכול ומקשה המהרש"א מאי פריך בנזיר שם רשע קרית לי' כו' אימא דבהך אכילה גסה שנפשו קצה נקרא רשע עכ"ל ולפענ"ד אפשר ליישב דקושי' הגמ' בנזיר שם הוא לר"י דקאמר דקרא צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו קאי לשני אוכלי פסח וכיון דפרט בקרא רק שתי כתות צדיקים ורשעים צ"ל דבאוכלי פסח נמי רק שתי כתות וכיון דצדיקים אוכלים וודאי את הפסח על השובע ומתאוה עוד לאכול קצת כי באין מתאוה לאכול אפי' אין קץ לא נקרא צדיק א"כ ע"כ מה שקאמר ופושעים יכשלו היינו ביאכל ואין מתאוה ומכ"ש בקץ במאכלו דא"א באינו מתאוה ואינו קץ לא נקרא פושע הו"ל לקרא לחשוב עוד חד שאינו צדיק וגם אינו פושע והוא בינוני שאוכל ואין מתאוה א"ו דקרא לא איירי באוכלי פסח דבאוכלי פסח יש ג' כתות מתאוה לאכול קצת ב' אינו מתאוה ואינו קץ ג' שקץ במאכל עוד מתרצים תוס' שם ועוד י"ל דאין לו לקרותו רשע כיון שמקיים מצות פסח אע"פ שלא קיים מצות אכילה דאכילת פסחים לא מעכבא וצ"ע דהא במתניתין דף ע"ו ע"ב תנן הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה ע"ש א"כ מוכח דעיקר מצות פסח הוא אכילה ובדף ע"ח ע"ב במתניתין נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם ואמר רב אם זרק הורצה וקאמר בגמ' דסבר דאכילה לא מעכבא ורב סבר כר' נתן ורבנן פליגי על ר' נתן וסברי אם זרק לא הורצה ע"ש א"כ בע"כ סברי רבנן דאכילה מעכב' והרמב"ם בפ"ד מהל' פסח הל' ב' פסק כרבנן דאם זרק לא הורצה וכתב הכ"מ דהרמב"ם פוסק כחכמים שרבים הם א"כ אפי' בדיעבד אכילת פסח מעכב לרבנן וצ"ע

תעז הטור כתב שי"א שצריך לכרוך לאפיקומן במרור וחרוסת והרא"ש כתב שאינו צריך וכתב הרב"י שהם דברי הרא"ש ס"פ שכתב לפרשב"ם דף קי"ט ע"ב דאפיקומן הוא המצה שנאכל לשם חובה וע"כ אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה אע"פ שאינה לשם חובה כדאמר ר"ח גבי מרור לאחר שמילא כרסו וכתב הרא"ש ולפ"ז צריך לאכול עמה מרור וחרוסת כו' הלכך נ"ל דאותה מצה אינה לשם חובה אלא אוכלין אותה זכר לפסח שהיה נאכל על השובע ואין צריך עמה מרור וחרוסת עכ"ל וצ"ע שלא הביאו דברי רש"י בפסחים שם בד"ה אין מפטירין שפי' נמי כרשב"ם דמצות אפיקומן הוא לשם חובה ואעפ"כ כתב רש"י אבל לא מרור דלאו חובה הוא ע"ש ומהרא"ש ומהרב"י משמע דאי הי' מצה של אפיקומן לשם חובה צריך לאכול עמו מרור ורש"י סובר שאפיקומן לשם חובה ואפ"ה אין צריך מרור

שם מג"א ס"ק ב' בלא ברכה דאתכא כו'. וכתב מחה"ש אולם בסי' קע"ט לא כתב באורח דלא הוי היסח הדעת כ"א באומר הב ונברך אבל בנטל ידיו משמע דאפילו באורח הוי היסח הדעת דכמו שכתב המג"א בסי' קע"ט דאם האורח הסיח דעתו בבירור הוי היסח הדעת ובנטל ידיו הוי היסח בבירור משא"כ באתכא דרחמנא בכל ענין לא הוי היסח הדעת עכ"ל ע"ש ולפענ"ד לא נראה כן דמ"ש דנטילת ידים הוי היסח הדעת בבירור אפי' באורח מדברי מג"א בסי' קע"ט ס"ק ג' אין משמע כן שכתב אם בשעת אמירתו הסיח דעתו בבירור כו' ונמלך אח"כ צריך לברך וכ"ש כשנטל ידיו עכ"ל משמע דגם בנטל ידיו צריך להסיח דעתו בבירור דאין לומר דכונת מג"א כשנטל ידיו אפי' לא הסיח דעתו בבירור כן היכי הוי כ"ש דהא וודאי כשאמר הב לן ונבריך הסוח דעתו בבירור עדיף מנט"י ולא הסיח בבירור א"ו דהב ונבריך ונטל ידיו שוים הם ובשניהם צריך להסיח דעתו בבירור וכמ"ש מג"א שם בס"ק א' דהב ונבריך ונט"י שוים הם גם מ"ש מחה"ש דאתכא דרחמנא עדיף מאתכא דבעה"ב אין נראה דהא הרא"ש בברכות בפ' כיצד מברכין דין ל"א פסק דאתכא דריש גלותא דהב ונבריך לא הוי היסח הדעת וכן פסק הטור בסתם בסי' קע"ט ובסי' זה כתב הטור דהרא"ש פוסק דלא אמרינן אתכא דרחמנא סמכינן ע"ש א"כ מוכח דיש סברא יותר דלא הוי היסח הדעת באתכא דבעה"ב מאתכא דרחמנא

תעח ברמ"א ולא יאכלנו בב' מקומות כו'. התוס' בפסחים דף קי"ט ע"ב ד"ה אמר רב כתבו דדוקא הפסח אסור בב' מקומות אבל לא אשכחן דוכתא במצה דליתסר בב' מקומות ואי משום דאתקשי לפסח להא ע"כ לא איתקש דאלת"ה ליפרך ממתניתין לרב דאין מפטירין אחר הפסח הא אחר מצה מפטירין ולא מצי לשנויי כדמשני לשמואל כו' ע"ש וכתב הצל"ח הדבר יפלא שהטור פסק שאין לאכול אפיקומן בב' מקומות הרי התוס' הוכיחו דלהא לא איתקש מצה לפסח ע"ש מה שתירץ ולפענ"ד נראה לתרץ קושי' תוס' דנוכל לומר דמצה אסור בב' מקומות דגם להא איתקש לפסח וממתניתין לא קשי' לרב משום דנוכל לתרץ כמו דמשני הגמ' לשמואל דהא וודאי לפי הטעם שאמר שמואל ור"י דלהכי אין מפטירין שלא יאבד ממנו טעם פסח יש יותר סברא לאסור לאכול אחר מצה דלא נפיש טעמי' מלאכול אחר הפסח דנפיש טעמי' כמו דמתרץ הגמ' ולפ"ז נוכל לומר דהפלוגתא דרב ושמואל רק גבי פסח דרב סבר דאין אסור