דברי צבי קמח

שלכד"א משום דאמרי' דואכלת גבי עשה הוי נמי שלכד"א א"כ צ"ל נמי בלאו הבא מכלל עשה דחייב שלכד"א ועוד נראה ראי' ברורה דאין יוצא במ"ע כגון גבי מצה וכדומה אם אכל שלכד"א דבר"ה דף כ"ט ע"ב בעי רבא ברכת הלחם של מצה כו' כיון דחובה הוא מפיק ופי' רש"י אכילת מצה חובה עליו וא"א שלא בהנאה והנאה א"א בלא ברכה כו' ע"ש א"כ ש"מ דיצא רק בדרך הנאתן דא"א דיוצא ידי מצה בשלכד"א א"כ משכחת דאכילת מצה הוי שלא בהנאה ואוכל שלא בהנאה אין מברך על אכילתו כדאיתא בסי' ר"ד ובכמה דוכתי

שם סעיף א' יטול כו' לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה כו'. צ"ע אמאי לא הוי הפסק אם דיבר מענין הסעודה דברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור הוי ברכת המצות ומאי ענין הסעודה שייך לברכות הללו דבשלמא בסי' קס"ז כתב מג"א בס"ק י"ז דשיחה לצורך הסעודה לא הוי הפסק בין ברכת מוציא לאכילה [דהתם לא הוי ברכת המצות]

שם מג"א ס"ק א' יטול כו' שיכוין שנוטל לאכילה. נראה לתרץ קושי' תוס' פסחים דף קט"ו ע"ב ד"ה אסוחי תימא מה צריך להאי טעמא ע"ש ולדברי מג"א לא הי' יכול הגמ' לומר הטעם דנטילה לא הי' לקדושה דהא יכול לכוון שהנטילה יהא נמי לאכילה לכן צריך הגמ' הטעם דילמא אסוחי

שם ס"ק ד' חזית כו' ומ"ש בש"ע דיאכלם ביחד היינו שיכניסם לפיהו כו'. ולפ"ז צריך לומר דמ"ש בש"ע ואם אינו יכול לאכול ב' זיתים ביחד יאכל של המוציא תחלה ואח"כ על אכילת מצה דנותן המוציא תחלה לפיו ויאכל ואח"כ יתן לפיהו כזית של אכילת מצה וצ"ע האיך יאכל מצה של המוציא תחלה ואח"כ לאכילת מצה של חובה א"כ לא יאכל מצה של חובה לתיאבון והלא בכל יום ע"פ אסור לאכול מצה משום זה כדי שיאכל מצה לתיאבון ולפחות היה לו לברך על כזית ראשון גם על אכילת מצה כמו דאיתא דף קט"ו ע"א גבי מרור דמברך מעיקרא בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ולבסוף אכיל מרור בלא ברכה וע"ש בתוס' ד"ה מתקיף דיוצא ידי מרור בטבול שני אע"ג דבירך בטיבול ראשון ע"ש וצ"ע

שם ס"ק ה' כזית אין יוצאין בשרשים. וכתב בספר הגהות רע"א אף דאוכל עוף טמא חייב משום ברי' ועצמות אינן בכלל האיסור כיון דאכלו חייב וחייב על הבשר משום ברי' מ"מ הכא א"א לאכול השרשים דהם רשות ומבטל למרור דאורייתא וכ"כ במחה"ש עכ"ל ולפענ"ד אפי' לא אמרינן דהשרשים מבטל למרור נמי לא יצא דהא דאמרי' גבי ברי' דחייב הטעם כמ"ש תוס' חולין דף צ"ו ע"א ד"ה מ"ט דכי אמר רחמנא לא תאכל גיד הוי כאלו פירש בין גדול בין קטן דכולהו מקרי גיד וכן לא תאכל עוף טמא וכן באבר מן החי כאלו פירש בין גדול בין קטן וכן טבל דאי הוי כתוב אל תאכל חטה של טבל אז הוי חשוב ברי' ע"ש א"כ ה"נ במרור אם אכל אפי' ברי' שלם של מרור ואין בו כזית לא יצא דהא לא אמרה תורה אכול ברי' של מרור רק אכול מרור א"כ צריך דוקא כזית ולא מהני אם הוא ברי' בפחות מכזית כמו בחטה של טבל אע"ג שהוא ברי' לא מקרי אכילה בפחות מכזית והא דפסקי' בסי' ר"י דבאכל ברי' אע"ג שאין בו כזית דמברך ברכה אחרונה התם דברכה אחרונה על כזית הוי דרבנן משום דאכל דבר חשוב א"כ ה"ה באכל ברי' דהוי נמי דבר חשוב נמי מחייבי רבנן בברכה אחרונה אבל במרור אפילו אי הוי בשרשים טעם מרור לא יצא עד דאיכא כזית ולא מהני אם הוא ברי'

שם ס"ק י' בטבול כו' שהאוכל קרי"ן אין מברך כו'. וצ"ע דבפסחים דף ל"ט ע"א פריך הגמ' ואימא הרזיפי ומשני דומי' דמצה שניקחת בכסף מעשר ופי' רש"י הרזיפי אינו ניקח בכסף מעשר דאינו פרי מאכל ואנן אוכלא בעינן דומיא דיין ושכר כדכתיב ונתת את הכסף כו' ע"ש א"כ הקרי"ן דאינו מאכל ואין מברכין על הקרי"ן ואע"ג שראוי לתקן למאכל מ"מ לאו דומיא דיין ושכר בבקר ובצאן דכתיב בקרא שהם מאכל בלי תקון וכן כתב הרע"ב בעוקצים פרק ג' משנה ה' דדבר שהוא נאכל כמות שהוא אתה קונה בכסף מעשר ושאינו נאכל כמות שהוא אין קונה בכסף מעשר וכן הלכה עכ"ל וכיון שקרי"ן אינו נאכל כמות שהוא אינו ניקח בכסף מעשר ואינו כשר למרור דלאו דומיא דמצה הוא דנקחת בכסף מעשר

שם ס"ק י"ד בלא כו' ונהנה בכך כו'. והרב"י כתב בשם הר"ן דהוי כמו מתעסק בחלבים ועריות דחייב שכן נהנה ע"ש וצ"ע דהא בלע מצה יצא א"כ לא תלי' אכילת מצה בטעם דהא יצא אם אין מרגיש טעם מצה כמ"ש מג"א בס"ק י"א וט"ז בס"ק ט' דלא צותה התורה על הרגשה בזה ולפ"ז אין דומה לחלבים ועריות דהתם עיקר האיסור משום הנאה וצריך לומר דמ"מ צריך גבי מצה הנאת גרונו רק שאין צריך להרגיש בפיו ולפ"ז לא קשה קושי' מג"א בס"ק י"א שמקשה מסי' תס"א ממצה מבושלת דלא יצא דלא הוי טעם מצה ולפ"ז ניחא דהתם כיון דמצה מבושל ליכא טעם מצה א"כ ליכא טעם מצה בפיו וגם בגרונו בבית הבליעה ליכא טעם מצה אבל בבלע מצה אע"ג דליכא טעם מצה בפיו אבל יש טעם מצה בגרונו

שם צ"ע פסחים דף קט"ו ע"ב צריך לשקועי בחרוסת פי' רשב"ם הלכך צריך נ"י לטבול ראשון שהרי נוגע במשקין כשמשקע את החזרת בחרוסת ע"ש ובדף קי"ד ע"א במתניתין הביאו לפניו כתב הרשב"ם דטבול ראשון בחזר לאו בחרוסת הוא ע"ש א"כ יש סתירה בדברי הרשב"ם

תעז הכ"מ בפ"ח מהל' קרבן פסח הלכה ח' תמה על הרמב"ם שפסק כרבנן בפסחים דף מ"א ע"א דצלאו ואח"כ בשלי חייב הו"ל לפטור בצלי קדר דלא מחייב אלא לרבי דלית הלכתא כותי' ומתרץ שרבינו מפרש דלרבנן נמי חייב בצלי קדר מריבויא דובשל מבושל וכי אמרי' דאיכא בינייהו צלי קדר היינו לומר דמק"ו לא הוי משתמע אבל מובשל מבושל משתמע לכ"ע עכ"ל וצ"ע דא"כ מאי פריך הגמ' שם ורבנן האי ובשל מבושל מאי עבדי להו ע"ש וא"א