דברי צבי קלט

תרוצא בגמ' דף ל"ו ע"א הי' ריב"ל לש בדובשא א"כ נימא נמי דבדבש מותר

תסג בפסחים דף מ' ע"ב בתוס' ד"ה רבא כו' ונר' לר"י כו' לידי חמוץ כל כך ומקשה המהרש"א והצל"ח דהא קמח עדשים אינם באים כלל לידי חמוץ ואמאי כתבו תוס' כ"כ והצל"ח נדחק בתירוצו ע"ש ולפענ"ד נראה לתרץ דבסי' תנ"ג סעי' א' אוסר רמ"א קטנית בפסח וכתב הט"ז בשם הטור הטעם לפי שמיני חיטין מתערבין בהם ע"ש וזה נמי כונת תוס' אף שקמח עדשים אסור מהחשש שמא נתערב בהם חיטין מ"מ בקמחא דאבשונא של עדשים שאין דרכן לבוא לחמוץ כ"כ שיש רק חשש שמא נתערב בהם חטים ושמא לא נתערב ואת"ל נתערב שמא נקלה יפה ומר זוטרא בדף ל"ט ע"ב דאסר קמחא דאבשונא מיירי בקמח חטים

שם הרב"י מקשה על הטור שתמה על הרי"ף והרא"ש למה לא כתבו היכא דאיכא עבדי דאסור במצה אפוי' וכתב הרב"י דלק"מ דכיון דבלשנא בתרא אמרי' דרבא גופי' מחי בחסיסי משמע דאתי לאפלוגא אלישנא קמא דאסר היכא דאיכא עבדי ע"ש ולא הבינותי דהא בביצה דף י"ד נמי אמר רבא הא לן דלית לן עבדי דמזלזלי מותר במכתשת קטנה והא להו דאית להו עבדי דמזלזלי אסור ע"ש א"כ ה"נ דרבא לא הי' לו עבדי דמזלזלי להכי מחי בתסיסא אבל במקום דאיכא עבדי סבר רבא דאסור

תסד צע"ק ברש"י בפסחים דף מ' ע"ב בד"ה מחלוקת בנותן לתוך חרדל לפי שהוא חזק ואין מניחה מהר להחמיץ עכ"ל דמנ"ל דמפני חזקו הוא דלמא הוי כשאר מי פירות ואע"פ שהרא"ש כתב דמיירי שנתן בו ג"כ מים מ"מ גם במי פירות עם מים סברי רבנן יאכל וכדפסקי' בסי' תס"ב סעי' ב' ועוד צ"ע ברש"י דף מ"א ע"א ד"ה לא מיצמת כתב רש"י דלא הוי כמים דצ"ע דהא אי נמי הוי כמים אין מתחמץ מיד והוי נמי שפיר דיאכל מיד א"ו דרב אשי דאמר כותי' דרב כהנא מסתברא סבר דחמועי מחמע היינו שנתחמץ מיד ודחה הגמ' דלא חמועי מחמע שאין החומץ גורם להתחמץ מיד דהוי רק כמו מים ולכן סברי חכמים דיאכל מיד וע"כ צריך לומר דחומץ גורם להחמיץ מהר יותר ממי פירות עם מים דהא בסי' תס"ב פסקי' במי פירות עם מים דיאפה מיד והכא פסקי' דבמיני טבולין עם חומץ דצריך לשרפו ולא שרינן שיאכל מיד:

תסה סעיף א' ברמ"א וז"ל ד"מ ומהרי"ו כתב רגילות הוא להוציא התרנגולים מבית החורף ולתת להם שעורים יבשים ועומד עליהם עד שיאכלו והנשארים יצניע ואח"כ נותנים להם מים לשתות

שם סעיף ג' באווז לח כו'. צ"ע דלהטעם דחיישי' שנשאר משהו חמץ תוך הבקעת כמ"ש מג"א א"כ אפי' הי' אווז יבש נמי אסור ובריש פרק כל שעה דין כ' ובטור כתבו סתם אווז ולא כתבו אווז לח

שם ט"ז ס"ק א' אפי'. שאינו נהנה כו'. וצע"ג דהא בחמץ אפי' לא נהנה אסור לעשות חמץ דהא עובר בב"י גם מה שכתב הט"ז דאפי' תשטוף אח"כ בצונן כו' מחוסר הבנה דהא עיקר האיסור דחיישי' שמא ישאר מן המורסן ויבא עלי' מים א"כ האיך כתב שתשטף במים גם המחה"ש כתב שט"ז צריך הגהה

שם מג"א ס"ק א' בשום כו' אפי' אין שוהין צע"ק דבמתניתין פסחים דף ל"ט ע"ב אית' אין שורין כו' וביו"ד סי' ס"ט סעי' א' משמע דשורין היינו שריי' היטב וכמ"ש מג"א בסי' תמ"ז ס"ק י"ז

תסו מג"א ס"ק א' לא כו' דמותר ללועסן קצת קשה דבסי' תס"ה כתב מג"א בס"ק א' דלכתחלה אסור להשהותו אפי' רגע והכא מתיר ללועסן משום דאין מחמיצין מיד ואפשר דהכא עדיף כיון דלעסו הוי כאלו עסיק בי' ואינו מחמיץ ודומה לזה כתב הרב"י בסי' תס"ה דתרנגולין כ"ז שהן מנקרין אין מחמיץ ע"ש עוד י"ל דהא דאסור להשהות אפי' רגע היכא דיוכל לבוא לידי חמץ דלמא ישהה אבל בלעסו בוודאי יבלע מיד

שם ס"ק ב' ויתן כו' משום דקשה לי' לל"ל ויניח ע"ג מכתו כו' וקשה לי דבס"ק א' כתב המג"א דללועסן ולבלען מותר וכתב מחה"ש פי' דכיון דלא בא לאשמעי' כ"א דרוק מחמיץ הו"ל לאשמעי' בקוצר דאסור ללעסן ולבלען אע"כ דכה"ג שרי עכ"ל ולפי שכתב מג"א הכא דאתא לאשמעי' שהחטים יפות למכה א"כ צריך לאשמעי' ויניח ע"ג מכתו לאשמעי' הרפואה א"כ לא מוכח דמותר ללועסן ולבלען ועוד קשי' לי למאי דמשמע מדברי מג"א דלהכי אמר לשון חכמים מרפא משום דאין צריך לומר ויניח ע"ג מכתו ומיתורא מוכח דלשון חכמים מרפא וצ"ע דבכתובות שם אית' נמי לשון חכמים ברכה לשון חכמים עושר ומייתי הגמ' מדר"ה וממתניתין והתם אין יתור לשון כלל בדר"ה ובמתניתין רק ממילא שמעת מיני' ע"ש א"כ ה"נ אע"ג דלא יתור כלל ממילא שמעת מיני' דחטים מתרפאים: שם ס"ק ג' הואיל כו' ואפי' את"ל. המקו"ח כתב מה שמשמע ממג"א דאם רואה בהמתו אוכל' חמץ של הפקר מחויב למנעה דהא מצריך לבער מחשש שתאכל ולבבי לא כך ידמה דהא הו"ל הנאה הבאה מאלי' דאפי' אפשר ולא קא מכוין מותר כדמוכח בפסחים כ"ז וא"כ וודאי דאם רואה בהמתו אוכלת איסור הנאה דא"צ להפרישה כיון שנעשה מאליו עכ"ל ע"ש ולפענ"ד נר' דבבהמה אסור הנאה הבאה מאליו דבנדרים דף ל"ח ע"א אית' במתניתין המודר הנאה מחבירו זן את אשתו ובניו ולא יזון את בהמתו ופי' הר"ן דבזן אשתו הוי הנאה דממילא ולא יזון בהמתו דמהנהו הוא ממש וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' נדרים הל' ד' שלא יזון בהמתו שכל שמוסיף בבשרה הוא הנאה שהגיע ליד ראובן וכן פסקי' ביו"ד סי' רכ"א סעי' ב' שאסור לזון בהמתו וכתב הש"ך ס"ק ט' דאפי' במזונות יתירים שהרי מעלה בדמים והו"ל