דברי צבי קכב

כל מלאכה ע"ש א"כ ש"מ דאע"ג דהוי מצוה בשריפתו ואית לן למישרי ע"י מתוך אפ"ה ממעט קרא א"כ ה"ה הכא אע"ג דיש עוד מצוה אחרת בשריפתו שלא לעבור בב"י לא אמרי' מתוך כיון דהתורה ממעט דלא להתיר שריפת תרומה טמאה משום מתוך ובזה נראה לתרץ קושית תוס' בפסחים שם ד"ה לא תקרא ובשבת שם ד"ה לפי דמקשים דבתרומה,. טמאה שיכול להנות ממנה בשעת שריפה אמאי אין שורפין כמו שמותר להדליק בשמן חולין וכי מפני שמצוה לשרוף מגרע גרע ע"ש ונראה לתרץ דלב"ה דמותר בצורך קצת ע"י מתוך הוי כמו אוכל נפש עצמו שמותר לצורך יו"ט וכיון דממעט קרא שלא לשרוף קדשים טמאים אע"ג דהוי צורך קצת דהא מצוה בשריפתו ובעלמא היכא שיש צורך קצת מותר ע"י מתוך הכא אסור בשריפת קדשים א"כ ה"ה שריפת תרומה טמאה אע"ג שהוא צורך גמור לאוכל נפש אפ"ה אסור כיון דהתורה אסר' במתוך ה"ה בצורך גמור

שם מג"א ס"ק ב' שלא כו' לא מקיים מ"ע כו'. צ"ע לדעת השאגת ארי' בסי' פ"ג שכתב דבב"י אינו עובר אם מוציאו מרשותו אפי' תוך הפסח ע"ש א"כ קשה דיוציאנו מביתו כדי שלא יעבור בב"י

שם דעשה דרבים דחי ל"ת אע"ג כו'. ולפענ"ד נראה קצת ראי' לזה מברכות דף מ"ז ע"ב דר"א שחרר עבדו משום מצוה דרבים הובא במג"א סי' צ' ס"ק ל' ושם לא הוי בעידני' דאיצטרופי לעשרה הוי אחר השחרור

שם ובשל"ה כו' וצ"ע דה"נ כו'. ואני תמה על תמיהתו דהא השל"ה כתב עשה דרבנן דתשביתו דמחייב לבערו מדרבנן גזירה שמא יאכלנו וזה מקיים מיד כשנותנו לא"י והוי שפיר בעידני' גם מה שמקשה מג"א דלדידי' אפילו ע"י ישראל לשתרי נראה לתרץ דהא באמת פסקינן דגם גבי שופר מותר אמירה לא"י באיסור דרבנן דשבות דשבות שרי בכל המצות כדאית' בסי' תקפ"ו סעיף כ"א רק דהשל"ה כתב דאפילו לדעת יש אוסרין בסי' ש"ז סעיף ה' והוא דעת תוס' גיטין דף ח' ע"ב ד"ה אע"ג דרק גבי מילה מותר שבות דשבות להכי כתב השל"ה דגבי חמץ מותר שבות דשבות אפי' לדעת התוס' כמ"ש מחה"ש והטעם משום דבחמץ הוי בעידני' ועוד אפשר דמש"ה גבי חמץ גם תוס' סוברים דמותר שבות דשבות משום דעשה דתשביתו חמיר משאר עשה כמ"ש מג"א בסי' תמ"ד ס"ק י"א וה"ה מ"ע דרבנן דתשביתו חמיר ומתירין שבות דשבות וכמ"ש תוס' בגיטין שם שמתירין שבות דשבות משום יישוב א"י דהוי מצוה חשובה ועי' במג"א ובמחה"ש סי' ש"ז ס"ק ח' שיש עוד שבות דשבות שמותר לדעת התוס' וכ"ז כשעושה א"י דהוי שבות דשבות אבל ע"י ישראל אסור שבות אפי' גבי מצוה חשובה דהא אפילו גבי מילה דמילה בעצמ' דוחה שבת ומותר שבות דשבות אפי' לדעת התוס' אפ"ה אסור לישראל לעשות איסור דרבנן כמו דאית' בסי' של"א סעיף ו' מכ"ש באיסור חמץ וכדומה דאסור שבות ע"י ישראל: שם וא"כ א"צ לדוחק הטעמים כו'. וקשי' לי וכי מותר לכתחלה לעבור על הלאו ויקיים העשה וכי מותר לגזול ולהשיב הגזילה אח"כ מצאתי בש"א סי' פ"א קושי' זאת על תוס' ע"ש וצריך לומר דהכא דאיכא איסור טלטול מוקצה או כמ"ש המג"א למעלה דיש בו איסור מותר לעבור על הלאו ויקיים אח"כ העשה א"כ צריך לטעמים הדחוקים גם לטעם המג"א

שם דהא לא יבערנו אח"כ כו' צ"ע דאף אם יבערנו אחר יו"ט שוב לא מקיים מ"ע דתשביתו וכ"כ ש"א סי' פ'

שם ס"ק ג' גם כו' וא"ת הא ק"ו כו'. ואפשר לתרץ דהמג"א כ' בס"ק ב' דעיקר ביעור הוא שריפה א"כ שפיר צריך רמ"א להשמיענו דאפילו שריפה דהוא עיקר הביעור אפ"ה אסור

שם ומוהר"ם לובלין כו'. ולפענ"ד נראה דמוכח לכאורה דלא כמהר"ם דבביצה דף ח' ע"א איתא ל"ש כו' אבל הוסק ביו"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר ופי' רש"י דאיידי דחזי להפוכי בו כדי לצלות ביצה שקיל ליה נמי ומנח לי' על הדם עכ"ל ושם אע"ג שהדם הוא דבר שאינו ניטל והאפר אין תורת כלי עליו אפ"ה כיון דחזי לצלות בו מותר לטלטל לצורך הדם א"כ ה"נ כיון דהעצים והאש ראוים לצלות ולבשל מותרים נמי לטלטלם לצורך החמץ

שם עי' בתשו' הרשב"א. המח"ש העתיק תשו' הרשב"א שכתב דלר"י דיליף ביעור חמץ מנותר דינו כנותר ואין שורפין ביו"ט ולרבנן דס"ל השבתתו בכל דבר ולא ילפי מנותר מותר לשורפו ביו"ט עכ"ל וצ"ע דמ"ש דלר"י דיליף מנותר אין שורפין ביו"ט דבפסחים דף ו' ע"ב דקאמר לר"ע דסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה אין שורפין ביו"ט משום דלא סבר מתוך ע"ש משמע דלב"ה דסברי מתוך שורפין ביו"ט אע"ג דאין ביעור אלא שריפה וילפינן מנותר ונותר גופא בוודאי גם לב"ה אין שורפין ביו"ט כדאית' בשבת דף כ"ד ע"ב גם מ"ש הרשב"א דלרבנן דלא ילפי מנותר וסברי השבתתו בכל דבר מותר לשורפו ביו"ט וע"כ צריך לומר דהעשה דתשביתו דוחה לאו דהבערה ביו"ט או משום מתוך והמצוה הוי צורך כמ"ש תוס' בפסחים שם אבל צ"ע דמה שכתבו תוס' שם היינו אי אמרי' אין ביעור חמץ אלא שריפה אבל לרבנן דיכול להשבית בכל דבר בוודאי אסור לשרוף ביו"ט ולא הוי צורך מצוה ואינו מותר משום מתוך דהא יכול להשבית בכל דבר ושלא בשריפה ובשבת דף קל"ג ע"א אמרי' דהיכא דיוכל לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת ע"ש

שם כדאמרי' בשבת דף קמ"ג כו'. פי' מחה"ש דרבא התיר להשליך בני מעים לכלבים ביו"ט כו' וצ"ע דרש"י שם ד"ה ושדי מעי' פי' דהאידנא לא חזי לאדם דלאו אורחי' למיכל ביו"ט ואי מצנע ליה עד אורתא מסרח ע"ש א"כ מיירי שם דלא חזי לאדם ביו"ט ולהכי אמרי' דהוי דעתיה מאתמול לכלבים אבל בע"פ שחל בשבת דמשייר ב' סעודות לאכול לאדם ואם נשתייר מה שלא אכל נוכל לומר