דרך פקודיך ט

מצותו שלא תחשב לעשי' כלל) משא"כ באונס יצא י"ח המצוה של תורה (עיי"ש בפתיחה פ"ג אות ז' ח') הנה לפ"ז חם נאמר דחיוב הכוונה הוא רק מדרבנן אם לא כיון באונס כגון שבלבלו דעתו וכיוצא יצא י"ת המצוה של תורה אבל בלבוש סי' ס' משמע דמקרא יליף הכוונה הגם שלא ביאר מקום המקרא ובישר לנו להודיע בסי' תקפ"ט. וגם שם לא ביאר ולדעתי יש כמה פסוקים בתורה מורים ע"ז בפ' תבא היום הזה י"י אלקיך מצוך וכו' ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך הנה ל"ב ונפ"ש הוא כוונת המחשבה וכן במלאכת המשכן ויעשו ב"י ככל אשר צוה י"י את משה כ"ן עש"ו הנה כ"ן עש"ו מיותר. אך לדעתי ע"פ פשוטו דאילו הי' אומר רק ויעשו וכו' ככל אשר וכו'. הי' משמע שמשמיענו רק את אשר עשו כל הבנין והכלים בלי גירעון אבל כשחזר לומר כ"ן עש"ו מורה לנו אשר ג"כ כ"ן עש"ו בשעת עשייתם עשו בכוונה כאשר צוה י"י את משה היינו לצאת י"ח המצוה. לזה כוונו ועוד לנו פסוקים רבים מורים ע"ז. ע"כ אומר אני דעכ"פ הדבר הזה ספיקא דדינא דכיון דהכוונה מחוייבת מדאורייתא אפילו בנאנס ולא כיון לא יצא וצריך לחזור ולעשותה רק לענין ברכה נראה דלא יברך בנאנס ולא כיון דהדבר בספק מספיקא לא מברכינן דספק ברכות להקל

נ"ל

(ג) הא ודאי לדעתי אם לא כיון בברהמ"ז. ואכל כדי שביעה דהוה דאורייתא צריך לחזור ולברך. ולא אמרינן בזה ספק ברכות להקל כיון דהברכה הזאת היא היא המצוה של תורה כנ"ל רק מסתפקנא באם לא אכל כדי שביעה ובירך בלא כוונה. די"ל כיון דעכ"פ המצוה דאורייתא היא ונראה שאין לברך ועוד נדבר מזה באיכות מצות שבדיבור

(ד) ענין הכוונה הוא שצריך לכוין הנני מכוין בעשייתי זאת לצאת ידי חובת מצוה פלונית כאשר צונו י"י אלקינו זהו עיקר הכוונה המחוייבת אשר בלעדה לא תתכן המצוה

(ה) הנה זה הוא ברוב המצות שבתורה שאין מבואר אצלה טעם בתורה אבל במצוה שמבואר בה טעם אינו יוצא בכוונה הנ"ל בלבד רק צריך לכוין ג"כ לטעם דהיינו הנני מכוין בעשייתי זאת לצאת י"ח מצוה פלונית כאשר צונו י"י אלקינו מטעם פלוני ופלוני ולזה תמצא בש"ע בציצית יכוין בהתעטפו שצונו הקב"ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם והיות טעם המצוה מפורש בתורה וראיתם אותו וזכרתם את כל וכו' וכן בתפילין (עיין בפרמ"ג או"ח סי' ח' ובב"ח ריש ה' סוכה. ואנחנו נעורר בכ"מ כאשר יזכנו הש"י) ובזולת כוונת הטעם אינו יוצא י"ח המצוה והענין הוא דהנה בוודאי כל המצות יש להם טעמים עד א"ס ואין חקר ואעפי"כ טעמיהם לא פורש בתורה ובמצות פרטיות פירש בהם הש"י טעם על כרחך זאת הכוונה שבזולת טעמיהם לא יצא י"ח. והוה כנוטל לולב בלא ערב"ה וכיוצא דאם לא כן יקשה לנו למה נכתבה דוקא זאת המצוה בטעם (ומזה ג"כ לכאורה יש לנו ראי' דהכוונה היא מחויבת מן התורה דהרי במצוות שיש בהם טעם. נתבונן שזאת כוונת התורה בפרישת הטעם בכדי לכוין הטעם. וא"א לנו לומר שהטעם יהי' בחיוב מ"ה וכוונת המצוה בעצמה לעשותה כאשר צונו י"י אלקינו אינה בחיוב מ"ה

נ"ל

) (ו) הא דמצוות צריכות כוונה ובזולת הכוונה לא יצא דווקא מצות שאין בהם הנאה לגוף אבל מצות שיש בהם הנאה יצא בדיעבד גם בזולת הכוונה. ע"כ פסק בטוש"ע בסי' תע"ה אנסוהו לאכול מצה יצא ידי חובתו כיון דנהנה רק בתנאי שידע שהוא מחוייב בזה היום במצוה זו. והיא המצוה המחוייב בה כאשר ביאר שם בש"ע בתנאי שידע שהיום פסח ומחוי"ב לאכול מצה והדבר הנתחב לו בגרונו היא היא מצה המחוייבת בזה היום (עיין בפרמ"ג בפתיחה הכוללת) ומזה יצא לנו טוב טעם למ"ש בגמרא יבמות. היו לו בנים בגיותו (ואח"כ נתגייר) קיים מצות פ"ו. והוא