דרך פקודיך מה

כציצית ותפילין זה אלי ואנוהו. ולא עלתה בדעתו שיש בזה חשש יצה"ר וסוג תאוה רק כעת שבא בין המצרים שטופי זימה והרגיש שהכל מסתכלין בשרה (וגם לפי מ"ש כבוד דודי זקני הקדוש בספרו נועם אלימלך כשבא הצדיק בין המהרהרים בעבירות אז מרגיש גם הוא עכ"פ איזה הרהור לתאוה עכ"פ להיתר וכשבא אברהם לתוך המצרים המהרהרים בזמה אזי הרגיש עכ"פ איזה הרהור לתאוה בהיתר דהיינו לאשתו) אז הבין דשאני מצוה זו ממצות אחרות כי במצוה הזאת כרוך סוג תאוות היצה"ר משא"כ עד עתה הי' ענין זאת המצוה אצלו כתפילין וציצית שלא הי' מרגיש בדעתו שיש איזה סוג ואיזה בושת בזה. ובודאי הי' משתדל בנישואיו להשיג המצוה דוקא ביופי דזה אלי ואנוהו כתיב וז"ש הנה נ"א (כעת) ידעתי כי אשה יפת מראה את נתחדשה לו הידיעה שהיא אשה. וענין יופי' יש שינוי משאר המצות ויש מכשול ביופי' שיחטאו בה בני אדם משא"כ מקודם לא השיג שהיא אשה רק חפץ של מצוה. והבן הענין. וככה יש להתבונן ביצחק דהשקיף אבימלך בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק (ששימש מטתו) את רבקה אשתו והנה יפלא הפלא ופלא האיך שימש מטתו בלא הצנע עד שראהו אבימלך דרך החלון ולפימ"ש ניחא שאותן אבהן דעלמא לא הרגישו שיש בזה בושת שלא ידעו שום סוג יצה"ר בזה כמו שאין בושת בציצית ותפילין. ולפי"ז יונח ג"כ ביעקב כאשר ראה את רחל יפת תואר. חפץ של מצוה המצטרכת לו. מהודר ביופי. וישק יעקב לרחל לעין כל רואה באין בושת כדמיון הנושק חפץ של מצוה. ויאמר ללבן אעבדך שבע שנים ברחל בתך דווקא כיון שהיא חפץ של מצוה מהודר. וזה אלי ואנוהו כתיב. מכל זה התבונן מה שאבות העולם הדרו אחר היופי. היינו אחר יופי המצוה ולא לשום תאוה. דוק והבן הענין הנפלא הזה) ועיין עוד בדברי הקדוש בעל אור החיים פ' ויצא תירץ ג"כ הא דיעקב הקפיד על היופי. כי כן הוא הדרך להצדיקים בכדי שיהא ההיתר נכון לפניו וכו' עיי"ש. (ונ"ל עוד קפידת הצדיקים על היופי להיות הגוף הוא דפוס הנשמה. ויופי הגוף בזהיר מורה על שלימות הנשמה משא"כ כשיש איזה חסרון בגוף מורה על חסרון הנשמה) ואינם יודעים אחרי שכך הוא ימות או הוא או אשתו או בנים המוליד ממנה (בודאי אינו בכלל זה מי שכונתו ביופי לש"ש דהיינו שיהיו בהיתר ולא יתאוה אל האיסור נ"ל) ואינו יודע שאם הוא ת"ח ואינו בשלימות עם היסו"ד לעשות התעוררת (כשאינו מכוון בזיווג לש"ש. אינו מעורר בזיווג פעולת היסו"ד צדיק שלמעלה להשפיע בצדק) באים אליו אנשים רעים וחטאים ושוכנים בביתו. ואו אוי לרשע ואוי לשכנו קרי בי' לשכנו. כי מאחר שהעליונים בחסרון. והוא אינו מכוין למלאות כי זה צריכין ממנו (רצ"ל זה המבוקש ממנו שהאדם היציר חומר ימלא החסרון על מעשיו) מוכרח הוא הדבר לבוא אדם חסר בעדרו ולא זה דוקא (רצ"ל לא הרעה הזאת בלבד גורם אלא עוד אחרת) אלא שהוא ת"ח ומזכירין עונו כי הראה הענף שאינו ממין השורש (רצ"ל כיון שאין כוונת זיווגו לש"ש א"כ אינו מוליד בדומה ת"ח כמוהו) ומרננין אחריו לומר שאין השם אוהבו ואינו אוהב תורתו. וההפך בעם הארץ בהיותו שואל ודורש בעניינו ונאמר לו (רצ"ל מפי אחרים) סוד הזיווג ונשא אשה לש"ש וכוונתו לקיים המצוה לא לצורך תאוותו הקב"ה שולח בעדרו אנשים צדיקים וטובים ומראין לו דרכי השם. וגדו"ל מזה (רז"ל עוד נחת רוח לו גדול חזה) שבנו ת"ח והוא ע"ה. קיש קיש קריא. כי בהיות העולם רואין שאין הענף כשורש אז חוקרים ודורשים מה הוא הסבה אלא ודאי רצה אלקים את מעשיו ואימתי בזמן שמתייסר עם בנו ולומד תורה מפיהו ומקיים מצות השם הוא שארז"ל בנו והוא רבו אם הוא חייב לכבדו אבל אם הוא אינו שב בתשובה ואינו מתייסר עם בנו מכש"כ שהוסיף על