דרך פקודיך רה

אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יצאה

(ב) אין דנין במיתת חנק וכן בכל מיתות ב"ד ומלקות רק עפ"י שני עדים והתראה דהיינו שיתרו העדים את העובר קודם עשיית העבירה לא תעשה עבירה שתתחייב עלי' מיתה כזאת וכזאת ואם אעפי"כ עבר אז באין העדים לב"ד להעיד ודוקא בשעה שהתרו אותו אל תעבור אמר והשיב על מנת כן אני עושה ועבר העבירה תוך כ"ד של התראה אבל אם שתק או הרכין בראשו או עבר העבירה אחר כ"ד של התראה

פטור

(ג) הב"ד מחויבין לחקור את העדים בדרישות ובשבע חקירות

הידועים

(ד) אין דנין נפשות בפחות מב"ד של

כ"ג

(ה) כשמתחילין לישא וליתן בדין פותחין בזכות דהיינו שאומרים להעובר אם לא עברת אל

תירא

(ו) דיני נפשות מתחילין מן הקטן שבב"ד שהוא יאמר חוות דעתו בראשונה

(ז) המלמד חובה חוזר ומלמד זכות אבל המלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה וזה דוקא בשעת המו"מ אבל בשעת גמר דין חוזר ומלמד חובה

(ח) כשגומרין הדין ועומדין למנין רבו המזכין אפילו אחד יותר על המחייבין ה"ז זכאי אבל רבו המחייבין אחד יותר על המזכין לא מהני לחייבו עד שיהיו המחייבין שנים יותר על

המזכין

(ט) אין גומרין את הדין ביום הראשון לחובה רק מחויבין להלין את הדין עד למחרתו אבל לזכות גומרין בו

ביום

(י) יצא מהב"ד זכאי ושוב ראו והתבוננו שהוא חייב אין מחזירין אותו לחייבו. אבל יצא מב"ד חייב ושוב ראו שהוא זכאי מחזירין אותו לזכותו. ואפי' אחד מן העדים אומר יש לי ללמד עליו זכות מחזירין אותו ואפילו המחוייב עצמו אומר יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו ואפילו כמה פעמים כשרואין שיש איזה ממש

בדבריו

(יא) ההתראה שמחייבת מיתה או מלקות בין התרה אחד מן העדים בין התרה איש אחר בפני עדים המעידים על העבירה אפילו עבד ואשה הם המתרים או שמע קול שהתרו בו ואינם יודעים ממי

ששמעו

(יב) התראת ספק שמה התראה

(יג) העדים צריכין שיכירו אותו שזה הוא שעבר העבירה ושעבר העבירה והתרו

בו

(יד) מחייבי מיתות אחרות שנתערבו עם איש שחייב חנק כולם נידונין בחנק שהיא הקלה

שבכולן

(טו) אחד חייבי מיתות ב"ד שעמד על נפשו ולא יכלו ב"ד לחסרו ולהמיתו במיתה שהוא חייב בה הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולין

להרגו

(טז) שאר כל אדם אינם רשאים להמיתו קודם לעדים לפיכך אם נקטעה יד העדים פטר (אבל היו העדים גידמין מתחלה יהרג ביד אחרים) אבל רוצח שנגמר דינו אפילו נקטעה יד העדים רודפין אחריו בכל דבר ובכל אדם עד שממיתין אותו

(יז) גם התלמידים היושבים לפני הדיינים רשאין ללמד זכות בדיני נפשות אבל אינן רשאין ללמד חובה רק הדיינין ועיין מ"ש לקמן בחלק הדיבור

(יח) דיני נפשו' הדין היינו המו"מ והגמר דין צריך להיות ביום דוקא ולא בלילה לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בעיו"ט שמא יתחייב הנידון וא"א להורגו עד למחר ולמחר הוא יו"ט או שבת ומענין את דינו עד לאחר שבת וזה אסור אלא מוסרין אותו בבית הכלא עד לאחר השבת ואז מתחילין לדון אותו חלק הדיבור

לא) ודאי מחויב ללמוד משפטי המצוה ולחדש דינין והלכות כפי השגת