דרך פקודיך כ

התורה עליו שלא ילקה רק ישלם והוא לא שילם הוכפל עונו ורשע מיקרי) כ"ז לקטתי מפניני הכוללת באו"ח עי"ש

באריכות

(ד) עבר אעשה הגם דאין לוקין מדאורייתא מחייב מכת מרדות מדרבנן ופסול לעדות מדרבנן וג"כ אלאו שאין בו מעשה מכין מרדות מדרבנן וא"כ מיפסל מדרבנן ג"ז שם (ונ"ל דאלאו שאין בו מעשה אפשר דפסול מדאורייתא דהא דאין לוקין באפשר משום חומר העון) ג"ז עיין בהנ"ל וכן עשין שאין בהם מעשה מכין מרדות מדרבנן ומיפסל מדרבנן גם בעבר אלאוין ועשין דרבנן לוקין מרדות מדרבנן ומיפסל גם מ"ע שמתן שכרה בצידה לוקין מ"מ דרבנן ומיפסל ג"ז שם

(ה) עבר אעשה דרבנן בשב ואל תעשה הוא מחלוקת הראשונים אם לוקין מכל מקום ממילא הוא ספק אם פסול לעדות ג"ז שם (ונ"ל דהמוחזק יכול לומר קים לי דהיינו כשרוצים להוציא ממון מיד המוחזק ע"י עדות איש כזה שעבר אעשה דרבנן בשוא"ת יכול המוחזק לומר קים לי כמ"ד דמלקינן לי' מ"מ ופסול הוא לעדות נ"ל)

(ו) עבר על ספק תורה יש להסתפק אי לוקה מ"מ (ונראה לי דלכתחילה אין מוציאין ממון בעדותו מיד המוחזק ואם תפס התובע אין מוציאין מידו

) גם יש להסתפק בעשה במזיד מעשה שהי' חושב בדעתו שהוא עבירה ואח"כ נודע שהוא מותר כגון שהי' לפניו חתיכה והי' סובר שהוא חלב ואכלה במזיד ואח"כ נודע שהוא שומן דדינו הוא דצריך כפרה כנודע אם לוקין ע"ז מ"מ (והוא ג"כ ספק פסול כנ"ל ודינו כנ"ל)

(ז) המחוייב ממון ומ"מ משלם ואינו לוקה ואעפי"כ מיפסל לעדות ג"ז שם

(ח) עבר עבירה שיש בה מלקות דאורייתא ומרדות דרבנן נראה דגם דלקי אדאורייתא לא מיפטר ממרדות דרבנן והוא ספק גז"ש (ונ"מ. גם בזה"ז בעשה תשובה אדאוריית' ואם כשר לעדות מדרבנן)

(ט) דבר שניתקן במנהג כגון ערבה דאין מברכין עליו דלא שייך לומר וצונ"ו ואינו בכלל לא תסו"ר וכיון שכן הוא אין לוקין ע"ז מכת מרדות (וא"כ לא מיפסל לעדות ג"כ) והנה לכאורה קשה מיו"ט שני דהוא מנהג ומברכין וי"ל כיון דאינו אימר וצונ"ו יכול לברך. אך קשה מליל ב' דפסח דמברך וצונ"ו על אכילת מצה (ונ"ל כיון דיו"ט שני התחילו לנהוג משום ספק תורה אז בודאי הי' שייך לומר וצונ"ו והנה כעת הגם דבקיאין בקביעא דירחא הרי שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם היינו בכל אופנים שנהגו אבותיכם קודם הבקיאות שאז היו אומרים וצונ"ו וגזרו אומר שינהגו כעת בכל האופנים שנהגו אבותינו וא"כ נוכל לומר ג"כ שהמנהג הזה בכלל לא תסור וחייב מרדות ומיפסל מדבריהם נ"ל) וצ"ע על הלל דר"ח למה מברכין וצונ"ו

(יוד) דברים שאמרו חז"ל משום מוסר ודרך ארץ אינם בכלל לא תסור ואין מכין. עליהם מרדות ולא מיפסל לעדות (ונ"ל מה שנזכר בדבריהם לשון אסור מיקרי באפשרי עבריין ופסול מדבריהם נ"ל) כ"ז העליתי מפניני אמרותיו של הפרמ"ג עם קצת תוספת כאשר נתבאר

(יא) הנה לפי הנחות הנ"ל כל שעובר על לא תסור מיפסל לעדות מדבריהם דרשע מקרי מדבריהם כל שחייב מרדות דהתורה אמרה והי' אם בן הכות הרש"ע משמע דאינו רשאין להכות שום אדם מישראל אם לא שנקרא רש"ע והנה לפי"ז כל שציוו חז"ל להכותו על כרחך ובודאי כינוהו בתואר רש"ע והתורה אמרה על תשת רשע פ"ד ממילא נ"ל לפי"ז כל שכינוהו חז"ל בשם רש"ע אפילו לא חייבוהו מרדות מיפסל לעדות מדבריהם כיון דרשע מיקרי כגון כל המתפלל אחורי בה"כ ואינו מחזיר פניו לביה"כ דקראוהו חז"ל רש"ע וסמכו