דרך פקודיך קצג

כלל יוצא ונ"ל ג"כ דמחויב במצות הענקה

כשיוצא

(ז) נשמט מלעיל. ודאי צריך ללמוד משפטי המצוה ובפרט המצוה שאינה נהוגה בזה"ז ועיקר קיומה הוא לימוד התורה שהוא לומד ומחדש בה הלכות ודינין כפי שכלו וכפי אשר חננו השי"ת

חלק

המחשבה

(א) ודאי בעת שהמצוה נהוגה כגון בזמן היובל בודאי היו הב"ד צריכין לכוין לקיים מ"ע של תורה (ולפמש"ל בחלק הדיבור באפשר גם האדון הי' צריך לכוין) ומה גם עתה בעוסקו בתורת המצוה הזאת יכוין ויבקש שיהי' חשוב לפני הבורא עולם כאילו קיים המצוה בפועל וכאשר יזכהו הש"י שיהי' בזמן שיהי' היובל לבני ישראל ותבא לידו מצוה זו בפועל יקיימה מאהבת השי"ת כאשר

צונו

(ב) רמזי המצוה הזאת בטעמים כמוסים וכן במצוה שאח"ז מרמזים לסודות הגלגול בעניינים הנוגעים לנפש אדם מילין טמירין לצד עילאה ימלל בסבא קדישא בפ' משפטים מי שחננו הש"י חכמה ובינה ודעת יעיין שם וימצא מעדנים לנפשו (כאשר יהיה הש"י בעזרינו נדבר מזה פי שכלינו הדל בקונטריס הלזה) והנה לפי"ז הוא מצוה עלינו מצוה תמידיית להתנהג עפ"י התורה שלא נצטרך לגלגולים (ג) עוד ברמז המצוה כל ימות עולם מ"ש הרב הקדוש בעל אוה"ח. כי תקנה עבד עברי (היינו הגוף שהוא עבד לנשמה והוא עברי שעובר מן העולם שאינו קיים לעולם) שש שנים יעבוד (היינו ששים שנה וכל שנה רמז לעשיריית) ובשביעית (היינו עשר שנים השביעיים) יצא לחפשי (מן המצות) חנם (ע"י הס"ס וחיילותיו הנק' חנם) אם בגפו (היינו בכנפי המצות) יבא (בכלח אלי וכו') בגפו יצא (מן הארץ לעת התחיה) אם בעל אשה הוא (היינו שנק' הוא בעל של הנשמה שקנה לעצמו במעשיו נשמה גדולה ונק' בעלה שהוא קנין כספו במצות) ויצאה אשתו עמו (שגם אחרי מותו לא תפרד הנשמה). צא ולמד מר' אחאי בר יאשיה. או יאמר אם בטל אשה הוא (שכל מגמתו ומעשיו לצורך הנשמה כמו הבעל הזן את אשתו) ויצאה אשתו עמו (כנ"ל) אם אדוניו יתן לו אשה (שאין לו רק הנשמה שהקנו לו מן השמים בעת הווייתו) וילדה לו בנים (היינו מצות הנעשים בהתעצמות גדול או בנות (היינו המצות שאינם בהתעצמות) האשה וילדיה תהיה לאדוניה (תפרד ממנו בכלח ותלך לאדוניה) אבל אעפי"כ והוא יצא בגפו (יצא מן הקבר בעת התחיה בכנפי מצותיו) ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני ואת אשתי (נשמתי) ואת בני (היינו המצות) לא אצא חפשי (מן המצות וחפצי עוד להיות בעוה"ז בכדי להרבות עבודה ומצות) והגישו וכו' ורצע אדוניו את את אזנו במרצ"ע היינו ת' עלמין דכסיפין בגי' מרצ"ע ועבדו לעולם הבא לעתיד יוחשב לו כאילו עבד כל השנים כי יצורף מחשבתו הטובה וכו' ע"כ דברי הקדוש

(ד) טעם המצוה כתב מהר"מ הבבלי. לזכור מעשה בראשית (נ"ל הכוונה שכביכול הש"י עשה מלאכה ששת ימים וינח ביום השביעי לזכר זה גם העבד עברי יעבוד ששה שנים וישבות בשנה השביעית ויצא לחירות וא"א לומר דא"כ לא יהיה עובד רק ששה ימים דאם ימכרוהו באמצע השבוע א"כ לא יעבוד גם ששה ימים דבשבת לא יעבוד ובאם ימכרוהו באחד בשבת א"כ בשבת יצא לחפשי בכלל כל ישראל שאינם עובדים ובמה יהיה מונכר חפשותו וחוץ לזה לא יצדק כלל עבדות לששה ימים דאינו מיקרי רק שכיר כנ"ל) והיינו במצרים עבדים (רצ"ל זה הטעם לששה שנים ומהו הטעם לנרצע עד היובל אמר הטעם שהיינו במצרים עבדים) כעין גניבת יוסף שמכרוהו כך נמכר זה בגניבתו ולכן השביעית מטעם הנ"ל והיובל (לנרצע.