דרך פקודיך קפא

לאמו. הגם שלשם שמים עשה להיות דזה מיקרי עדות שקר כיון שאין הפה והלב שוין המשכיל ישים כ"ז לנגד עיניו וישוב אל ה' וכו' ויקבל ע"ע וכו'

(יד) טעם עיקר המצוה לא נעלם הוא מהמשכיל כי ע"י עדות שקר יוכל להיות חורבן עולם ח"ו כי יהי' באפשרי לגזול ולחמוס זה את זה ולשפוך דם נקי ע"י עדות שקר. ומהר"מ הבבלי הוסיף עוד דהמעיד עדות שקר כופר בקונו העומד בעדת הדיינים והוא מעיד לפני קינו בשקר יורה כי ח"ו יאמר בלבבו איכה ידע וכו' ויש דעה וכו' א"כ הוא כופר בעיקר

(טו) ועוד יש לך לדעת כי הבורא ית"ש אחד אמ"ת כל מעבדיו אמ"ת חותמו אמ"ת ותמים פעלו באמ"ת והשקר בדוהו בני אדם בעצמם. והנה המוליד איזה ענין שקריי הוא עושה א"ע בור"א. שבורא דבר שלא ברא הקב"ה הנה עושה א"ע כע"ז. ע"כ דיבור לא תענה בלוח ב' נגד דיבור זכור את יום השבת בלוח א' שהוא מורה על מעשה בראשית שהוא ית' הבורא והיוצר כל. וחלילה לנברא לבדות דבר אשר לא ברא הקב"ה הבן הענין. וכן אמרז"ל כל המשנה בדיבורו יהי' בעיניך כאלו עע"ז הנה לא אמרו סתם כל המשנה בדיבור כאילו עע"ז רק יהי' בעיניך כאילו וכו' אבל הוא בעצמו הוא כע"ז ממש שעושה א"ע בורא וכן משמע מהג"ש שדרשו בליע"ל בליעל שפירושו בל"י עו"ל כאילו לא הי' עליו עול בוראו ח"ו המשכיל יתבונן בזה הענין וישוב אל י"י

(טז) ותדע עוד ברית הלשון מכוון נגד ברית המעור. וכמו ברית המעור מוליד כמו כן ברית הלשון מוליד כי כל דיבור הוא שיעור קומה שלימה מתיילדת מכוחות נפשו. פוק חזי בזוה"ק מה מוליד האדם בדברו ד"ת ובהיפך ח"ו מוליד ח"ו בהיפך פעולת שוא ושקר ע"כ אמר בס"ח שאפילו כל מה שהאדם מדבר בדרך גוזמא מוכרח להתקיים באיזה פעם להיות שנברא מהדיבור שיעור קימה. ומצפה להשלים הענין הנדבר במעשה וזשרז"ל אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך אל תהי קללת הדיוט. וכמו שנצטוינו שלא לשקר בחותמא דמלכא. היינו להוליד ח"ו בנים זרים ע"י ברית המעור כמו כן אסור לשקר בחותמא דמלכא (חותמו אמת) בהוליד ח"ו בברית הלשון פעולות שקרים ע"כ פגם בברית הלשון תזיק ח"ו לברית המעור והנה לפי"ז גם פגם ברית המעור נכלל באזהרת לא תענה וכו' דמשקר בחותמא דמלכא ח"ו. השב ישיב כ"ז אל לבו וישוב אל ה' וכו' ויקבל ע"ע וכו'

מל"ת לח שלא לחמוד דבר של חבירו

חלק

המעשה

(א) מצוה ל"ח מל"ת שלא לחמוד דבר של חבירו שנאמר לא תחמוד ויש עוד לאו אחד (יבואר במקומו במשנ' תורה) והוא לא תתאוה והחילוק ביניהם הוא כך תאוה הוא כשרואה דבר של חבירו ומתאוה בלב להשיג הגם שלא השתדל עדיין להשיג עבר על לא תתאוה והחמדה הוא שהשתדל להשיג הדבר ההוא ועשה פעולות עד שהשיג אעפ"י ששילם לו עבר על לאו תחמוד

(ב) הלאוין הללו מישך שייכי בכל דבר שרואה אצל חבירו הן אשתו הן בהמותיו וכליו וספריו ומלבושיו ובתיו ושדותיו וכרמיו וזיתיו וכל מה שהפה יכול לדבר אבל חמד ת תורתו של חבירו מותר ואדרבא מצוה הוא לחמוד ולהתלוות מתי יגיעו מעשי וכולי ולהשתדל להשיג ג"כ תורה ומע"ט כמוהו ואמרז"ל קנאת סופרים: