דרך פקודיך קעב

הוא ומחשבתו וחכמתו אחד ומה שאנו מוצאים טעם לאיזה מצוה נדע בבירור שא"א לבא לתכלית הטעמים וא"כ חלילה לנו לסמוך על הטעם לומר הנה במקום שאין שייכות לטעם הזה אין חובת המצוה עלינו דכיון שא"א לבא לתכלית הטעם חלילה לעבור את פיו ית"ש בשום אופן שבעולם רק לשמור את חוקיו ומצותיו ית"ש כאשר צונו י"י אלקינו. ומש"ה אינו מבואר טעמי המצות בתורה רק במקום שכוונת התורה לכוין הטעם כי א"א לנברא להשיג הטעם של חכמתו ורצונו ית"ש ויבא לבדות סברות לפטור א"ע ממצוה ובשביל זה יסוד מוסד לנו בדברי רז"ל אין טעם למצות ורצונם לומר שאין לנו לעשות שום מצוה על יסוד הטעם בלבד והנה להיות אזהרה הזאת נפשו של אדם מתאווה מאד לעבור את פי י"י ע"כ קצרנו בטעמים הנראים לנו בכדי שלא יבא היצר לבדות סברות כאשר אירע לאחד מן הפלוסופים בשטותו שעשה סברות באזהרה הלזו ופרץ גדר בדבריו הכוזבים והי' לבוז לכל ממלכות הארץ כי הכירו שדבריו כוזבים ע"כ יותר טוב שלא להאריך בטעמים באזהרה הלזו והש"י יעזור לעמו ישראל וישמור את רגלם מלכד. והן המה הממלכת כהנים וגוי קדוש

(ט) ובכתבי האריז"ל כתבו שבעבירה הלזו פוגם בנערה העליונה היינו השכינה שמוריד הה' גבורות לקליפות והדבר מובן למשכילים ממוצא הדבר תדע ה' פעמים גבור"ה בגי' תתר"ף הוא שיעור רגעי השעה כנודע הנה בהתעסק האדם איזה שעה בהבלי עולם בדברים בטלים שלא לצורך וברכילות ולה"ר ושחוק וכיוצא ומוציא שעה מימי חייו (תתר"ף חלקים) לבטלה הנה הוריד תתר"ף מנין ה"פ גבור"ה אל הקליפה והוא מעין דוגמא לענפי הלאו הזה כל אלה ישים אל לבו השב אל י"י ישוב אל י"י על העבר ויקבל ע"ע שלא לשכוח את הש"י שעה אחת מימי חייו הבן הדברים ויהי' הש"י בעזרינו **(הג"ה עפ"י הדברים הנ"ל תבין מה שהחסידים הראשונים היו שוהין שע"ה אחת (שעה דוקא בתתר"ף) חלקים להמתיק ה' פעמים גבורה) ומתפללין, כדי שיכוונו את לבם למקום (מקום דיוקא ה' פעמים הב"ל נגד ה' מוצאות הפה לייחדם לאלופו של עולם בשורש המחשבה ולבל יפריד ה"ה מוצאות הפה ממחשבה שבמוח ששם החיות מאלופו שלא עולם הנרמז באלף בסוד ואאלפך חכמת ע"כ מקום בגי' ה' פעמים הב"ל וא' יותר נגד המחשבה ודי בזה האר' להמבין דבר מת"ד):)**

מל"ת לו שלא לגנוב נפש מישראל

חלק

המעשה

(א) מצוה ל"ו מל"ת שלא לגנוב נפש מבני ישראל שנאמר לא תגנוב דבר הלמד מעניינו הוא שהוא אזהרה לגונב נפש (היינו שנכתב אצל לא תרצח ולא תנאף שחייבין עליהן מיתה אף לא תגנב הנכתב אצלו הכוונה הוא לגונב נפשות שחייבין עליהן מיתה שנאמר וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת

(ב) אינו חייב מיתה עד שיגנבנו ויכניסנו לרשותו וישתמש בו ואח"כ ימכרנו לאחרים

(ג) מכרו לאביו או לאחיו של גנוב פטור המצוה זאת נוהגת בכ"א ובכ"מ ובכ"ז בזו"נ

(ד) מיתת הגנב הנ"ל הוא בחנק כי מיתה האמורה בתורה סתם הוא חנק