דרך פקודיך יד

המצוה הזאת לחבירו יסייע לו בעשייתה הן בגופו הן בממונו. והנה כל ישראל כגוף א' ובפרט אם נשמותיהם הם משורש אחד, ובפרט כשחברו מכוין בעשותה בשם כל ישראל כנוסח הנהוג לומר לשיקובה"ו בשם כל ישראל אזי יחשב כמעט כאילו עשאה בעצמו ויש סמוכות לזה מדברי קדמאי ובתראי ואין מן הצורך

להאריך

(ג) עוד יש תקנה דהנה כל מצוה כלולה מתרי"ג מצות ע"כ יאמר קודם כל מצוה המזדמנת לו שמכוין לקיים התרי"ג מצות התלויים בה וא"כ יש איזה תקנה גם לאותן מצות שלא נזדמן לו סיבתם ובפרטות יזדרז מאד להיות זהיר וזריז באותן המצות שאחז"ל שהם שקולים ככל המצות דהיינו כגון ציצי"ת שאחז"ל ציצית בגימ' ת"ר ח' חוטין ה' קשרים בגי' תרי"ג להורות ששקולה כתרי"ג מצות וכן יהי' זהיר בשמירת שבת בסל הפרטים ודקדוקים וכן בסוכה. ויכוין לצאת גם ידי אותן המצות שלא נזדמנו לו

(ד) עוד קבלתי שישתדל מאוד בקיום המצוה הראשונה. והאחרונה שבתורה דהיינו הראשונה היא מצות פ"ו בקדוש' והאחרונה היא כתיבת ס"ת דמקובל הדבר ביד חכמי ישראל. ביש לאדם איזה מניעה בלימוד איזה ספר לגמרי ע"כ מצד ההכרח הוא רק מתחיל ומסיים ויחשב לפני הבורא כאילו למד הכל ע"כ המנהג הנהוג בכל תפוצות ישראל בליל מתן תורתינו להתחיל ולסיים מכל ספרי התנ"ך ומשיתא ס"מ. בכדי שיחשב לפני הקב"ה כאילו למד כל התורה כולה בכתב ובע"פ וא"כ לפי"ז הה"ד בנידון דידן כיון שמקיים המצות שהן התחלות התורה וסופה יוחשב המעט לפי הבורא. כאילו קיים הכל מחמת שאין המניעה

ממנו

(ה) ותדע ותתבונן עוד שכל מצוה ומצוה יש לה ענפים רבים והוראות ואזהרות רבות יוצאים ממנה לפי הטעמים המקובלים מקדמונים. ולפי הטעמים אשר מתבונן האדם בכל עת כי אין סוף לטעמיהם ומוסרים רבים והנהגות רבות יוצאים מכל מצוה ומצוה וא"כ לפי זה הגם שנמנע ממנו עיקר ישתדל לעשות מה שבכחו מענפי המצוה הנמנעת והמוסר והנהגה היוצא ממנה לפי טעמים המקובלים ולפי תבונת שכלו והשם יראה ללבב ויחשב לפניו ית' כאילו קיים בפועל עיקר המצוה ועיין בהקדמה ה'

(א) הקדמה ד' כל המצות צריכין לקיימם במחשבה ודיבור ומעשה. כמבואר בס' הגלגולים הנ"ל שהבאתי לעיל. מחשבה נ"ל הענין הוא דצריכות כוונה לכוין לצאת י"ח המצוה (גם מזה נראה לכאורה דמדאורייתא הוא הכוונה אבל אינו מוכרח כ"כ) גם לכוון טעמי המצות באם הטעם מבואר בחורה בודאי אינו יוצא בזולת זה וכמש"ל אבל גם במצות שאינן מבואר טעמם בתורה עכ"ז לכלם יש טעמים כמוסים עד א"ם וחקר. ומחויב האדם הנלבב לחפש במושכלות טעמיהם (והא דפסקינן אין טעם למצוה. היינו שאין לסמוך בדיניהם על הטעם ולומר כיון שהטעם הוא כך א"כ במקום שאין שייך הטעם הזה יפטור מהמצוה חלילה לומר כך כיון שהטעמים אין להם סוף ומי יכול לבוא על מחשבתו של יוצר בראשית אבל אעפ"כ מהראוי להתבונן בטעמי מושכלות כל מה דאפשר ויהי' שכרו אתו ופעולתו לפניו). ועוד חיוב המחשבה במצות שיהיו ברורים לו דיני המצוה במחשבתו ויקיפם בשכלו כל מה דאפשר שיהיו ברורים לו כאחותו וכו' גם חיוב המחשבה לצפות במחשבתו מתי תבא לידו ויקיימה

(ב) דבור אינו יוצא במחשבה והרהור במשפטי המצוה רק ילמוד החוקים והמשפטים במו פיו ושננתם שיהיו ד"ת מחודדים בפיך לדבר בם ולהגות בהם בכל עת בכל מצוה ומצוה ולברר הלכה למעשה ולהבין דבר מתוך דבר. ולהוליד במחשבתו ודבורו בכל פעם דינים מחודשים. ודדי' ירווך בכל עת מה דד כ"ז שהתינוק ממשמש בו מוצא בו טעם חדש כך ד"ת בכל פעם יוכל להוליד דינים מחודשים

(ג) מעשה הוא עשיית כל מצוה בכל כחו ובכל אבריו. לא דרך