דרך פקודיך קלב

**(ויונ"ק) ואת אותותי אשר שמתי בם רצ"ל אשר המה המוחין הנה במצרים התעללתי אותם היינו שהיו גלו' מצרים בסיד הקטנות עדיין שלא הפריחו ישראל עדיין מצות ומע"ט ולעשו' האותות לצאת ב"י מן ההכרח הוא ע"י הגדלות הנה הי' גדלות קודם קטנות שלא כטבע וז"ש אשר התעללתי במצרים ואעפי"כ ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני הוי' המהוה כל והוא כל יכול וכאז כן עתה בליל היציא' הוא התעורר' הזה וע"י מצות הסיפור מתעור' בנו יציאת מדתינו אל הגדלות אפילו אם אין בני מצות ומע"ט כ"כ וכ"ה הענין תמיד בכל בן ישראל יצ"מ הפרטי חוזק החסידות הוא בתחילתו ואח"כ נופל ממדריגתו עד כי יתנהל לאטו לרגל המלאכה מלאכת עבודת הקוד' ישמחו ויגילו המשכילי' בהתבוננם בעין השכל בדרוש הנפלא הלזה ואמרו אך טוב

לישראל

)** (י) ברמזי האר"י ז"ל בספר הכוונות גלות מצרים רמז לגלו' הנשמ' השכליות בתוך הגוף העכו' ויצ"מ רמז ליציאת' מן הגוף לחזות בנועם י"י הנה נתחייבו בליל יצ"מ לספר בדברים ענין היציא' והנה תרא' ותתבונן בצדיקים יום היציאה נק' יומא דהלולא כמ"ש בזהר בהילולא דר"ש בין והתבונן אגרא דבי הילולא מילי

(יא) טעם המצוה עפ"י סוד פסח פ"ה ס"ח שמחוייב להסיח בפה רמז למקיפין היוצאים מן הפה (עיין בטעמי המצות להאריז"ל) הנה תתבונן ידידי אור בהן לעיכובא הנה מזה עיקר חיות הנשמה פנימיות האדם ודקדוקי המצות מצד החסידות מהם יאיר אור המקיף אשר אין לו גבול וכלי שתגבילהו כן אין גבול לדקדוקי המצות בהכשר ויתרון זה מחמיר בחומר אחת וזה מחמיר ביות' כידו' למשכיל והנ' בעת היציאה ממצרי' וקבלת מלכותו יתברך נתחייבנו לספר ולהוציא ההבל מפינו בטובו' הש"י אשר ההבל היוצ' מתוך פנימיותינו יאיר עלינו לאור מקיף ובזה נזכור לעשו' מעשה המצות על דבר כבוד שמו שיאי' אור השי"ת למקיף עלינו ג"כ ויהי נועם י"י עלינו ונמצא יש רמז בזא' המצוה גם למילי דחסידי שבכל המצו' המקיף הוא שמירה והיקף לבל ישלטו זרים והנה נודע כי כל המצות כולם אשר הם בחיוב על האדם הנה כל הדברים הנאמר אשר הוא חוב' לנפש לדקדק בה בכל יכולתה והמתבונן בזה ידקדק בנפשו בכל ענייני מצותיו וישוב אל י"י על העבר ויקבל ע"ע וכו' כנ"ל **(הג"ה וזה אשר פירשנו בפסוק וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צרורו' בשמלתם על שכמם דקשה החחיל ביחי' ויש"א א"ת בצק"ו ומסיי' ברבים משארת' בשמלתם שכמ"ם וגם הל"ל ומשארת' כיון דהוא ענין אחר (כפירש"י עיי"ש) ולדעתי הוא כך וישא העם את בצקו טרם יחמץ היינו הדבר שהו' לעיכובא שכבר נצטוו שלא לאכול חמץ והנה אמר בלשון יחיד שבזה שהו' לעיכובא כל ישראל שוין ודרך אחד להם שזה אסור היינו עיסה ששהתה כשיעור חימוץ אבל יש ויש כמה וכמה מחמירים בדקדוקים שונים זה חומרתו כך וזה כך ולכל אחד דרכו והילוכו בקודש בחומרות אחרות דרכים רבים להם וזה נק' משארתם היינו שיורי וחומרי המצוה אשר אין לה גבול ומזה פשה להם לבושי אור מקיף כשמלה המקפת את השכם כ"א לפי חומרתו בקדש וז"ש שארתם (היינו שיורי מצותם ואמר לשון רבים כי לא ראי זה כראי זה הצד השו' שבהן שדרכן להיטב) צרורות בשמלתם על שכמם (היינו אורות מקיפים כשמל' והבן)**: