בת עין פא

כמו שת"א לרוח מללא כ"ש וברוח אפיך ות"א ובמימר סמך ואמירה הוא לשון רוממות אל כמ"ש את ה' האמרת שצריך לראות לשבח לפאר לרומם לה' ב"ה ועיקר קיומו הוא יסוד העפר בחי' ענוה ע"ד ונפשי כעפר לכל תהיה וזהו ג"כ מדות האבות אברהם הוא מדת האהבה יצחק הוא מדת היראה יעקב הוא מדת התפארת מלשון אמירה ורוממות וקיומן הוא העפר הוא בחי' ענוה ואז יהיה בארבעה דפנות ויהיה בחי' בית והנה ידוע שסוכה בג' דפנות ע"כ הוא בחי' דירת ארעי וזשאה"כ ויסעו מסוכות היינו מבחי' עבדות שאינו קבוע ובאו לבחינת עבדות קבוע המכונה בשם בית וזהו ויחנו באיתם אותיות בי"ת אמ"ת הוא עבדות הקבוע אמת הוא ראש תוך סוף בחי' אבות וזהו בקצה המדבר מדבר הוא מקום שאינו קבוע לישוב והם לא היו בבחי' עבודה שאינו קבוע ולזה אמר בקצה המדבר שהיו בסוף עבודה שאינה קבוע והתחילו לעבוד את ה' בבחי' עבודה בית קבוע כנ"ל ולזה וה' הולך לפניהם יומם שבאו לבחי' דביקות ה' האמיתי ה' יזכנו לבא לבחי' זו אכי"ר: דרוש לט"ו בשבט

נבוכים הם בארץ. ונראה לבאר ע"ד המוסר ותחלה נקדים הנה כתיב מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה ויש לדקדק מלת גם שהוא אך למותר שמלת גם מורה שיש עוד איזה דבר וגם תפלתו תועבה והנה להבין כ"ז הנה עיקר התורה הוא שתהיה בבחי' פא"פ כמו שנתנה שהיתה פא"פ דבר ה' עמכם ופירש"י ז"ל דיבור אנכי ולא יהיה לך מלא את כל העולם דלא הוה אתר דלא מלל עמהון אנכי ופי' לפירושם שהיו ישראל בהזדככות כ"כ עד שלא היה מקום שלא נראה שם אלקות ובכל מקום שהסתכלו בכל נברא בעין שכלם בשורשו מאין חיותו ומקורו והבינו שכל חיותם הוא הבוב"ה והוא מחיה ומהוה אותם בכל עת ורגע ונשמותינו מופקדים בידו בכל רגע ורגע והבינו באמת שתמיד עומדים אנחנו פנים בפנים עם חיותינו ומקורינו שהוא הבוב"ה ממהקב"ה ובחי' זו היתה באמת בשעת מתן תורה עד שלא היה אתר שלא נראה שם בחי' חיות ומזה היה להם בחי' בושת אמיתי ויראה עילאה ואם נזכה לזה שיהיה האדם תמיד בבחי' זו אוי גם תפילתו נשמעת בוודאי וזשה"כ ויסב חזקיהו פניו אל הקיר פי' אל התורה שנקראת הקי"ר אותיות יקר"ה בבחי' גדולה הנ"ל כמאה"כ יקרה היא מפנינים אחז"ל יקרה היא מכהן גדול שכה"ג לא נכנס כ"א בין הבדים והחכם שלומד בבחי' פא"פ הוא נכנס לארון ממש ולכן הסיב חזקיהו פניו אל הקיר ר"ל שהסיב תפילתו לבחי' הקיר בחי' יקרה היא התורה בבחי' פא"פ כמו שהיה בשעה שנתנה כנ"ל היינו שהיו רואים בחי' חיות אלקות שמלא כל העולם עד שהם לא תפסו מקום כלל והיו בבחי' מה אנחנו והאמינו באמונה שלימה שה' הוא מחי' את כולם וזשאה"כ ויקראו את שמו מן מלשון אמונה כי כשירד המן ירד הארת אלקות גדולה כ"כ עד שנקבע אמונה גדולה בלבם עד שבכ"מ שהסתכלו לא ראו כ"א חיות אלקות בלבד והבינו שאין עוד מלבדו כי בחי' אמונה כזו עד שיהיה בבחי' פא"פ אי אפשר להיות אלא כמאחז"ל שהתורה נקנית במיעוט אכילה במיעוט שיחה וכו' ע"כ נתן להם ה' לחם מן השמים כדי שלא יתגשמו ע"י האכילה רק אדרבה שיבא להם הארה גדולה יותר ע"י המאכל ההוא אמנם את"כ כשנכנסו לא"י ולא היה להם מן תקנו לברך על, המאכל לכל מאכל ברכה הראוי לו בכוונה כדי שלא יתגשם ע"י המאכל ההוא ולא יסתר ממנו הבחי' יראה כנ"ל כי כשמברכין הברכה בכוונה עצומה אזי מעלה אותו המאכל לשורשו הרוחני ואינו מגשם אותו, אדרבה כי תוסיף לו הארה אלקות על ידו וזה שאחז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן ר"ל לאלו שאוכלין אכילותיהם בבחי' מן בחי' אמונה ר"ל שיש להם בחי' אמונה בשעת אכילה להאמין שחיות אלקות שבתוך המאכל הוא העיקר ומכוין להחזירו לשורשו ולקבל תוספת קדושה ממקור העליון ואז יכול ללמוד תורה בבחי' פא"פ וגם תפלתו נשמעת ואם ח"ו אינו אוכל בכוונה זו אזי הוא בבחי' עורף ולא בבחי' פנים כי אין שם בחי' חיות אלוקות נגד פניו להיות בטל נגדו להיות בבחי' מה כי מחמת שאינו