עצי חיים על התורה מו

דעיקר הברכה אשר הי' מתאוה יעקב לקבל הוא כדי לעבוד בזה להשי"ת וע"כ ברכו יצחק אשר מדה"ד יסכים על הברכות דאם אינו מכוין בשאלתו להנאת עצמו הברכה אין לו סוף והבן ו י צ א ויצא יעקב וגו' פירש"י הזכיר יציאתו מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם וכו' והקשו המפורשים הלא יצחק נשאר בבאר שבע, גם להלן אכן יש ה' במקום הזה וגו' מה כורא המקום הזה אין זה כי אם בית א', וקשה למה בשביל שהוא בית א' הוא נורא, וגם מה שאמר בלשון שלילה אין זה כי אם דהל"ל זה בית א' ונראה עפימש"כ בס' פנים יפות פ' ויגש עה"פ ויהי ה' את יוסף עפימש"כ רז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם ומשעת מכירת יוסף התחיל הגלות ולכן נסתלק השכינה מיעקב עד ששמע מיוסף וקבל עליו הגלות לירד למצרים אז שרתה עליו שכינה כדכתיב ותחי רוח יעקב אביהם חיות אמיתי מרוח הקודש עכ"ד, ובזה י"ל הענין בעת חורבן בית מקדש בעוה"ר מה ששפך חמתו על עצים ואבנים ועלה לשריפת אש משום שגלו ישראל ושכינה הלך עמהם ונשאר מקום המקדש פנוי בלי השראת שכינה וע"כ באו גוים בנחלת קדשו והיה להם שליטה לעשות מה שלבם חפץ כיון שכבר נסתלק שכינה משם וכמו שאמרו רז"ל לא המקום מכבד את האדם וכו' כשהי' השכינה על הר סיני נאמר השמרו לכם וגו' נסתלקה השכינה במשוך היובל המה יעלו בהר, והנה אמרו רז"ל (יומא דף ס"ט) משה אמר הא' הגדול הגבור והנורא ואתא ירמי' אמר עכו"ם מקרקרין בהיכלו אי' נוראותיו אתו אנשי כנה"ג אמרו אדרבא אלו הם נוראותיו שאלמלא נוראותיו אומה אחת איך יכולה להתקיים בין שבעים אומות עיי"ש וז"ש ויצא יעקב וגו' פירש"י יציאת צדיק מן המקום עושה רושם היינו כיון שיעקב הוצרך לגלות ממקומו וגלה שכינה עמו ונסתלקה משם שכינה וע"כ נעשה רושם מקום פנוי שהי' שם קודם השראת שכינה ופנה זיוה והודה והדרה היינו השכינה שהלכה עם יעקב בגלות ואמר א"כ יש ה' במקום הזה שהרגיש יעקב אשר השכינה עמו בגלותא ואמר מה נורא המקום הזה אין זה כ"א בית א' לשון שלילה כי בכל מקום שהוא שם בית א' כי השכינה מלוות אותו בכ"מ שהוא בגלות וע"כ מה נורא המקום הזה שזה הוא נוראותיו אשר השכינה הולכות עמנו בגלות להצילנו שה אחת בין שבעים זאבים והן הן נוראותיו והבן. ויצא יעקב וגו' ובמדרש אשא עיני אל ההרים וכו' ונראה לפרש עפימ"ש א''ז ז"ל בייט"ל פ' בראשית להבין דברי רש"י בראשית ברא א' בתחלה עלה במחשבה לברוא במה"ד ראה וכו' ושיתף מדה"ר וכו' והקשו וכי שייך שינוי רצון אצל השי"ת וכ' עפי"ד הסדש''ש לפ' מה דכתיב מי הקדימנו ואשלם אחז"ל אמר הקב"ה מי עשה מזוזה עד שלא נתתי לו בית ציצית עד שלא נתתי לו בגד וכו' ענינו כי בכל דרכך דעהו ובכל הענינים אפי' במילי דעלמא צריך לקבוע במחשבתו בראשיתו כדי לקיים בו מצות בוראו עד"ז כשבונה בית תהא עיקר כוונתו כדי לקיים מצות מזוזה ומעקה קודם שנתן לו הקב"ה בית וציצית קודם הטלית וע"ז נאמר מי הקדימנו ואשלם עפ"י הדין ואם אינו מקיים המצוה כי אם אחר שמקדים לו הקב"ה לתת לו בית וטלית אינו מגיע לו שכרו כי אם בחסד ורחמים עיי"ש באורך, וזהו שאמר בראשית כלומר בשביל ראשית מי שמקדים לקיים המצוה במחשבה בראשית המעשה ברא אלקים הוא יכול להתקיים עפ"י הדין וז"ש בתחלה עלה במחשבה לברוא במדה"ד והטעם את השמים ואת הארץ כלו' מפני שמקדים האדם דבר השמימי לדבר הארצי אך ראה כי בני עלי' המה מועטים לתקדים המצוה טרם עשותו המעשה לכן שיתף מדה"ר והיינו דכתיב ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים כלומר שמקדים דבר הארצי לדבר השמימי עכ"ד ז"ל, וזשה"כ אם יהי' אלקים עמדי וגו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש היינו מה שיהי' לו ולא יחסר כל בו יהי' מבחי' א' שמגיע לו ממה"ד בשביל שהקדים המצוה במחשבה קודם המעשה והיינו ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך שיקיים בכל דרכיך דעהו אשר גם בדרכיו בתחלה כשהולך לעשות המעשה יהי' עד"ז שכל מה