עצי חיים על התורה לב

ועל שלימות המדות שייך הלשון ושא"ל בשלומ"ו שלימות המדות יראה עם אהבה וזאו שפירש"י ושאל בשלומו כמאמר הכתוב מה ד"א שואל מעמך כי אם ליראה ושאל ממנו שיהי' לו יראה בשלומו ר"ל בשלימות המדות יראה עם אהבה. וז"ש והוא יושב פתח האוהל כיון שהי' לו יראה עם אהבה אשר מדתו של א"א ע"ה מדת החסד ואהבה ואחר המילה שתקן א"ע לגמרי ישב פתח אוהל רומז שהפתח היא יראה דיראה דומה לפתחים חיצונים כמו שפי' רש"י שם. ויאמר א''ד וגו' אל נא תעבור מעל עבדך פירש"י לגדול שבהם אמר ד"א קודש הוא והי' אומר להקב"ה וכו' ונ"ל דשניהם צדקו יחדיו ובקנה אחד עולים עפימ"ש המפורשים לאותן הפוסקי' שסברו הפורע מלוה חבירו אבד מעותיו ואין הלוה מחויב לשלם לו א"כ לכאו' לפי"ז י"ל שאין בדין לשלם שכר לעושה צדקה ונותן מעותיו לעני כי הנה הוא כאלו פורע חובו של הקב"ה שהרי כתיב נותן לחם לכל בשר ובא זה ופורע חובו מה שיש להקב"ה ליתן לו מזונותיו, וניחא להו לרבנן לפי מה דקי"ל דאם הלוה עמו ורואה בעת שהוא נותן ופורע חובו לכ"ע מחויב לשלם א"כ גם הכא כתיב כי יעמוד לימין אביון שהקב"ה קאים גבי' ע"כ בדין שיטול שכרו בשביל צדקתו ועומדת לעד עכ"ד (עי' בבינה לעתים דרוש ס"ח ובשפת אמת פ' משפטים). וז"ש לגדול שבהם אמר ר"ל מכיון שזימנם לסעוד אצלו והוי כפורע חובו של הקב"ה ומדין לא יקבל שכר פרי צדקותיו והניח מעותיו על קרן הצבי וע"כ כיון בדברו אל המלאכים ובקשם לאכול מפתו אשר אל יעבור הקב"ה ממנו ויעמוד לימינם ובגלל כן יקבל שכרו משלם ולא יקופח. א"י עתימ"ש רש"י שאחד בא לבשר את שרה, ובזוה"ק הקשה שוב אשוב אליך שוב ישוב מיבעי' לי' דהא מפתחא דא למפקד עקרות בידא דקב"ה הוא ולא בידא דשלוחא אחרא וכו' אלא ודאי קב"ה דהוי קאים עלי' אמר מלה ובג"כ כתיב ויאמר שוב אשוב אליך ע"כ. וזה שאמר לגדול שבהם אמר שבא לבשר את שרה שתלד בן וע"כ אמר א"ד קודש הוא דלא יעבור מעל פניו. ובזה יוכל לומר שוב אשוב כדכתיב והבן. יקח נא מעט מים וגו' פירש"י ע"י שליח והקב"ה שילם לבניו ע"י שליח שנאמר וירם משה את ידו ויך את הסלע, אבל הלחם שלקח בעצמו שילם לבניו בעצמו (כ"ה בגמ' בב"מ פ"ז) וצריך להבין מאיזה טעם לא הביא אברהם אבינו בעצמו מעט מים כמו שהטריח עצמו לרוץ אל הבקר, והנ"ל עפי"מ דאיתא בסה"ק (עיין בזוהר בר"מ פ' פנחס דף רל"ה בסוד את קרבני לחמי לאשי) דאכילת המלאכים הי' שהוציאו הרוחנית והעלו אל הקדושה ובזה פעלו פעולת הצדיקים שוכנים פה היינו עלית לקרתא הלוך בנימוסי' (ועי' ביש"מ פ' בראשית על הפ' תדשא) והנה תי' הק' מהר"ם מרומניב ז"ל וישלח אברהם את ידו וגו' כי בשאר המצות כל אבריו וגידיו של אאע"ה הי' משיגים המצוה ורצים מאליהם לדבר מצוה משא"כ עתה בהעקידה שלא רצה היד לשחוט את יצחק כי באמת לא הי' מצוה רק לאשר שהוא הי' סובר שהוא מצוה הוכרח לשלוח את ידו בכפי' וזהו וישלח אברהם את ידו בע"כ וז"ש לו אל תשלח ידך אל הנער שלא תכוף את ידך כי באמת אל תעש לו מאומה לכן בדין אין היד רוצה לשחוט עכ"ד (הובא בייט"ל פ' זו) ובזה יובן דהנה פירש"י ורחצו רגליכם כסבור שהם ערביים ומשתחוים לאבק רגליהם וכו' וא"כ כיון שהי' מלאכי רומה וחשדם בע"ז מה שלא עלתה על לבם ולא הי' צריך להם מים לרחיצה וע"כ אין היד מוליכו להביא מים כיון שלא הי' מצוה אבל מה שהביא להם פת לחם אף שהי' מלאכים ממש עכ"ז כיון שבאו בדמות אנשים והי' צריכים לעשות כמנהג המדינה ולהלוך בנימוסי' לתקן ולעלות המאכל אל הקדושה כנ"ל וע"כ הביא בעצמו וערך שלחן לפניהם כיון שהי' מצוה ואבריו רצו מאליהם והבן. ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו וק' הלשון אחר תעבורו ורש"י נלחץ לפרש אחר כן תלכו, וי"ל עפ"י המבואר בבינה לעתים (דרוש י"ז) ההפרש שיש בין שמחת התענוגים הגופני' ושמחת הנפשיית היא שהשמחה הגשמיית אינה כי אם בעוד התענוג מושג בזמן האכילה והשתי' או