עצי חיים על התורה שיח

כמ"ש התוס' משום דבא מכח מי שפטרתו ע"ש ורבא ס"ל דהנקיבה בא מכח האב או מכח שניהם ולכן ס"ל לרבא דברתא לברא ג"כ קיים מצות פ"ו וידוע דהלכה כרבא לגבי אביי. ובגמ' ב"ב דף קמ"א בהא דאמרי' במשנה האומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה, נקבה מאתים ילדה נקבה נוטלת מאתים, ומקשה בגמ' למימרא דבת עדיפא לי' מבן והאמר ר"י משום ר"ש בן יוחאי כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה שנאמר והעברתם את נחלתו לבתו, ומשני לענין ירושה בן עדיף לי' לענין הרוחה בתו עדיפא ע"ש, ולכאורה קשה מאי פריך הא י"ל דדוקא אם אין לו בן כלל יש עליו עברה אבל אם יש לו בן ובת שפיר דבת עדיפא לי' וכמו דאמרינן נמי התם דרב חסדא אמר לדידי בנתן עדיפן לי מבני וכתבו התוס' התם דרב חסדא הי' לו גם בנים ע"ש, וי"ל דהא דאם אין לו בן הוא עברה משום דבן הוא מכח האב ובת הוא מהאם וא"כ אם אין לו בן הוא כאלו אין לו בנים כלל וא"כ י"ל דאפ'' יש לו בת מ"מ ל"ל דבת עדיפא לי' כיון דהבת אינה באה מכוחו כלל ומשו"ה מקשה בגמ' למימרא דבת עדיפא לי' כיון דבאה מכח האם ולא מהאב א"כ אין סברא כלל לומר דבת עדיפא לי' וא"כ משמע מגמ' הנ"ל דהבן בא מכח האב, והנה בנחלת יעקב שם הביא מ"ש בש"ך פ' שמות הוכחה גדולה דמזרע אב נברא זכר ומזרע אם נברא נקבה דאל"כ אין הבן יורש את אביו ע"ש והיינו דמשו"ה הבן יורש את אביו ולא הבת משום דהבן בא מכח אביו ולא הבת, ולפ"ז י"ל נמי הטעם בהא דאמרינן בקידושין דף כ"ט דהחיוב על אביו למול את בנו ואין אמו מחויבת למולו מהא דכתיב כאשר צוה אותו א' אותו ולא אותה היינו נמי הטעם משום דהבן בא מכוחו ולא מכוחה. אמנם בגמ' נדה שם אר"י אמר רב אמי אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר, ולכאורה משמע מזה דזכר בא מהנקבה אבל י"ל דאם היא מזרעת תחלת כח המנגד מתגבר עליו ומשו"ה נולד זכר שהוא בא מכח האב וכבר כתבו כן המפורשים ע"ש, ויתבאר המדרש על הכתוב הכא אשה כי תזריע וילדה זכר דלכאורה משמע מהכא דמכח האם נולד זכר אבל להנ"ל דמהכא אין ראי' ושפיר י"ל דמכח האב נולד זכר ולכן כדי שלא תטעה דמכח האם נולד הזכר משו"ה הביא המדרש הכא זה הדרש אם שמרת ז' ימי נדה אני נותן ''לך'' בן היינו לך דייקא דמכח האב נולד הזכר ומשו"ה אתה המול את בנך וכו' היינו אתה דייקא ולא האם וכמשה"כ אותו ולא אותה דהחיוב למול את הבן על האב ולא על האם ומשום דהזכר בא מכח האב ובנו הוא של האב. מ צ ו ר ע זאת תהי' תורת המצורע וגו' ובמד"ר מעשה ברוכל אחד שהי' מחזיר בעיירות שהי' סמוכים לציפורי והוי מכריז מאן בעי למיזבן סם חיים אודק עלי' ר' ינאי וכו' הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים מה כתיב בתרי' נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא פסוק זה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהי' תורת המצורע תורת המוציא שם רע, והוא תמוה מה חידוש הרוכל, וגם מה ענינו לכאן. ונראה עפי"מ דאמרינן בב"ב דף מ"ז א"ר הונא תלוי' וזבין פי' מי שתלוי אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקיבל הדמים זביני' זביני וקאמר בגמ' מהכא דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודחי שאני התם דניחא לי' דתהוי לי' כפרה, והקשה בתוס' אי מהכא גמר אפי' תלוי ויהיב נמי מתנה הוי ותי' ר"י דהכא הוי כמו מכר דהא יש לו כפרה תחת הקרבן וקונה הכפרה ע"ש, ובזה יש לומר במה דאמרי' במשנה אבות פ"ב והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה דלכאורה יפלא הא זה הוא עמלק"פ ומבואר לעיל פ"א אל תהי' כעבדים המשמשין את הרב עמלק''פ, וי"ל דהנה לכאורה קשה