עצי חיים על התורה שיז

שנאמר ושפל רוח להחיות ע"ש והיינו שאמר להחיות ר"ל עפ"מ דאיתא בגמ' בריש אלו טריפות דילפינן שם דטריפה אסורה מדכתיב זאת החי' אשר תאכלו חי' אכול שאינה חי' לא תאכל, ויתבאר דברי המדרש זאת החי' אשר תאכלו ודרשינן מהכא דטריפה לא תאכל והסימן לזה אם הוא כשרה ממה שיש בה סימני ענוה שהיא שוחה ונכפפת אז היא כשרה, וע"כ הביא המדרש הכא דגם באדם מי שיש בו ענוה ויש בו סימני טהרה זהו שראוי לקבל התורה וע"כ לא מצא אומה שיהי' ראוים לקבל התורה אלא ישראל מפני שהם ענוים. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים וגו' ובגמ' ב"מ דף ס"א ע"ב א"ל רב חנינא לרבינא מ"ש הכא דכתיב המעלה א"ל לכדתנא דבי ר' ישמעאל אמר הקב"ה אלמלא העלית את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאין בשרצים די א"ל ומי נפיש אגרייהו טפי מריבית וציצית וממשקלות א"ל אע"ג דלא נפיש אגרייהו טפי מאוסי למיכלינהו ויש להבין הא בשביל שהוא מאוס לאכול בשביל זה אין סברה יותר שהעלם ממצרים דהא פרש"י סו"פ קדושים שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר ע"ש, וגם מה שייכות זל"ז דבשביל שאין מטמאין בשרצים יצאו ממצרים. ונראה עפ"מ שכתבו התוס' בחולין דף ה' בהא דהשתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם דהיינו דוקא במידי דאכילה אין הקב"ה מביא תקלה ע"י שגנאי לצדיק שאוכל דבר איסור אבל בשאר דברים שאינו מידי דאכילה לא אמרינן כן ועי' ביש"מ פ' משפטים ועי' מ"ש לעיל עה"פ ואכלתי חטאת, ולפ"ז י"ל דמשום שלא יטמאו ישראל בשרצים וגם בשאר מאכלות אסורות דאיירי בזו הפרשה כדכתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור ופרש"י בין נשחט חציו לנשחט רובו משו"ה העלנו ממצרים דהא במידי דאכילה הקב"ה שומר את ישראל ועמך כולם צדיקים שלא יבא תקלה על ידם, וזה שהקשה לי' ומי נפיש אגרייהו טפי מריבית וכו' פי' אמאי לא אמרינן דאין הקב"ה מביא תקלה גם בשאר דברים כמו ריבית ואפי' לא הוי מידי דאכילה וא"כ גם כדי שלא יהי' תקלה בשאר איסורין הי' צריך להעלותן ממצרים, ומשני טפי מאוסי למיכלינהו פי' שהוא גנאי כדברי התוס' דדוקא באכילת איסור יש גנאי לצדיק שאוכל דבר איסור אבל בשאר דברים ליכא גנאי ומשו"ה רק כדי שלא יאכלו מאכלות אסורות הקב"ה שומרינו ומצילנו והעלנו ממצרים. ת ז ר י ע אשה כי תזריע ובמד"ר הה"ד תן חלק לשבעה וגם לשמונה תן חלק לשבעה אלו ז' ימי נדה וגם לשמונה אלו שמנה ימי מילה, א' הקב"ה אם שמרת ז' ימי נדה אני נותן לך בן ואתה תמול את בנך לשמונה ימים, ודקדקו המפורשים מאי שאטיי' להמדרש הזה הכא וגם הדיוק נותן לך בן וגם מה לי אם האב ימול אותו או שלוחו שהוא כמותו ימולו. ונראה דהנה בנחלת יעקב הביא בשם היע"ת פ' שמות דיש חלוקי דיעות אי מזרע אב נברא זכר ומזרע האם נברא נקבה או להיפוך ע"ש. ולענ"ד יש להוכיח ענין זה מגמ' נדה דף ל"א ת"ר שלשה שותפים יש באדם הקב"ה ואביו ואמו אביו מזריע לובן שממנו מוח שבראשו וגידין וכו' אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר וכו' ומבואר דמזרע שניהם נברא האדם ואין חילוק בין הזכר ובין הנקיבה, אולם שם הביא בגמ' הא דר' צדוק אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו תלה הזכרים בנקיבות ואת הנקיבות בזכרים ע"ש וא"כ משמע דהזכר בא מהאם והנקיבה מהאב. וי"ל דבזה פליגי אביי ורבא ביבמות דף ס"ב ע"ב בהא דאמרינן דבני בנים הרי הם כבנים סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא א"ל רבא לשבת יצרה בעי והא איכא ע"ש וי"ל דבהא פליגי דאביי סבר דברתא לברא לא אמרינן דבני בנים הרי הם כבנים כיון דברתא הוא מכח האם א"כ הבן אין לו בנים והוי כאלו הי' לו בנים ומתו דס"ל לר' יוחנן לעיל שם ע"א דלא קיים פ"ו והא דברא לברתא מהני