עצי חיים על התורה שיב

וזה אפשר דמותר להוריד לקדושה קלה שלא תהא הברכה על חנם עכ"ד ע"ש ודבריו צריכין ביאור מה שהקשה האיך הותר להוריד את המותר הא כך נאמר לו מפי הקב"ה ולא הוסיף משה כן מדעתו גם מנ"ל הא דמה שנותר ע"י הברכה מותר להוריד ועי' בח"ס פ' ויקהל. ונראה דהנה כתבו התוס' בתענית דף ח' בהא דאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין דמה שמתרבה ע"י הברכה הוא כמו הפקר שאין לו בעלים ומשו"ה דבר החתום ומדוד לית להו רשות למישקל משום דרק אם סמוי מן העין שורה הברכה ולכן יש להם מזה שנתרבה על ידי הברכה רשות למישקל דלאו דבעלים נינהו אלא הפקר ע"ש, ולפ"ז י"ל דזה הי' שאלת משה רבע"ה מה נעשה בנותר היינו מה שנותר שנתרבה על ידי הברכה דלאו דבעלים הוא ופסול הוא למלאכת המשכן כיון דהמשכן הי' צריך להיות מנדבתן של ישראל ומה שנתרבה ע"י הברכה הא הוא הפקר ואין כאן בעלים להקדישן לשמים ולכן שאל משה מה נעשה בזה המותר שהוא הפקר. והנה בגמ' קידושין דף נ"ט דרב גידל הוי מהפך בההוא ארעא לקנות אזל ר' אבא זבנה אזל רב גידל קבלי' לרב זירא וכו' לא מר נחית לה ולא מר נחית לה והוי קרי לי' ארעא דרבנן ופרש"י הפקר לתלמידים ומבואר דכיון דלא הי' לו להאי שדה בעלים דהוי הפקר ונתנוהו שיהא לתלמידים וא"כ ה"נ נאמר למשה אשר בהנותר כיון שהוא הפקר יהא נעשה ממנה משכן לעדות וכפי' היפ"ת שיהא בית ועד לתלמידים. כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהי' לילה בו לעיני כל בני ישראל בכל מסעיהם, יש לפרש לנעוץ סוף הסדר לתחלתו ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה וגו' גם מש"כ בכל מסעיהם הא אדרבא כשנסעו בנ"י לא הי' חנה הענן על המשכן רק שהי' הענן שוכן במקום אשר יחנו ועי' ברש"י. ונראה עפמ"ש אאזלל"ה ביש"מ פ' שמות לפרש הכתוב ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה וגו' ויהי כל נפש וגו' שבעים נפש עפי"מ דאיתא במדרש (פ' ויקרא) שדעת האומות דישראל בטלין ברוב לגבי', והנה ידוע דכל קבוע כמע"מ דמי ואינו בטל ברוב משא"כ לאחר דניידו, והנה אם ישראל יושבין על מקומן אין חשש בטול ברוב דכל קבוע כמע"מ אבל לאחר שגלו הוי ניידו, אבל באמת זה אינו חשש דהא מצינו דאחד שקול כנגד כמה וכמה וכמו דור המדבר שהי' שקול נגד אלף דור ויאיר בן מנשה נגד רובן של סנהדרין ומשה שקול נגד כל ישראל וא"כ אין ברי' יכול לידע משקל החשיבות של ישראל ומכש"כ נגד העכו"ם דהפחות של ישראל שקול נגד כולן, וראי' לזה עפמ"ש בפרקי דר"א שהשי"ת כביכול נכנס עמהם להשלים המספר שבעים איש שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה ומזה יובן כמה ספין א' מישראל אם כביכול הוא מחשיב עצמו לא' מהן, והנה ידוע דמצרים הי' ערות הארץ מקום טומאה, וז"ש בנ"י הבאים מצרימה שפירשו מקביעתן ובאו לשם ואיך לא חשו שיבוטלו ברוב ח"ו לזה אמר שבעים נפש והלא לפרטן אי אתה מוצא רק ששים ותשע אלא שכביכול השלים המנין ומזה יובן כמה חשוב אחד מישראל וא"כ אין רוב נגדם עכ"ר עיי"ש. ובזה יש לפרש הכתובים לעיל פ' ויגש אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם אנכי ארד עמך מצרימה, ויל"ד הלשון דמשמע שיעקב הי' ירא שלא יהי' שם לגוי גדול וזה תימא, וגם מה שאמר הכתוב אנכי ארד עמך מה ענינו לזה, ולהנ"ל יובן דיעקב אבינו חשש פן ח"ו ישתקעו במצרים ע"י בטול ברוב כיון שנייד ממקומו והבטיח לו השי"ת אל תירא מרדת מצרימה ר"ל ע"י שנייד ממקומו וירד למצרים כי לגוי גדול אשימך שם היינו שיהי' כגוי גדול אשר לא יבוטל ברוב המצרים אם כי המה הרבים במספר וראי' לזה כי אנכי ארד עמך מצרימה להשלים המנין שבעים דמזה ראי' החשיבות של אחד מישראל נגד העכו"ם. ויש לפרש בזה הכתובים פ' דברים ה"א הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב ה"א יוסף עליכם אלף פעמים וגו' ויל"ד אם הם ככוכבי השמים לרוב למה ברכם עוד באלף פעמים, גם מה שהקשה רש"י וכי ככוכבי השמים היו באותה שעה והלא לא היו אלא ס' ריבוא, ולהנ"ל י"ל ה"א הרבה אתכם ר"ל הוא המרבה אותנו במה שמחשב