עצי חיים על התורה רצח

ובלבו הבין אשר ביד ה' הכח והממשלה והאיך עתה נסתמו עיניו ולבו ולא ידע ולא יבין את פעולות ה' אשר בודאי לא ברעה הוציאם להסגר בעדם את המדבר אך לפי הנ"ל י"ל דפרעה אמר בלבו כיון שהוא שלחם מביתו ומארצו וכמאה"כ ויהי בשלח פרעה את העם לכן כח תכונתו הרע אשר בקרבו יפעול בהם אשר לא יוכלו לצאת ולבוא אל הדרך ישכון אור אשר הכין ה' להם כיון שבכח שליחותו הלכו להם וע"כ נבוכים הם במדבר ונסגר להם הדרך ולכן כדי לבטל מזימתו הסיבם ד' דרך מדבר י"ס ובזה יבוטל כח שליחותו דהא הדרך אשר הלכו ע"י שליחותו כבר נפסק מהם ויציאה חדשה עפ"י ד' נסעו בכ"י, וזש"ה ויהי בשלח פרעה את העם היינו שיצאו ע"י שליחותו של פרעה לכן לא נחם א' דרך המדבר י"ס היינו הדרך אשר היו צריכין לילך בו כי זהו הדרך שיצאו מאת פרעה אינו מתוקן להם ופן ינחם העם וגו' יען כי נולד בזה תכונה מאת פרעה ולכן הסבם א' שתהא יציאה חדשה מאת ה' וזהו הדרך ישכון להם אור. ויהפך לבב פרעה וגו' כי שלחנו את ישראל מעבדבו פרש"י נהפך ממה שהי' שהרי אמר להם קומו צאו מתוך עמי וגו' ועכשיו נהפך לרדוף אחריהם בשביל ממונם שהשאילום והקשה בפר"ד דרוש חמישי דמשמע מדברי רש"י ז"ל שאלמלא הממון לא היו רודפים אחריהם, והפסוק אומר מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו דמשמע דמה שרדפו אחריהם משום שהיו רוצים לשעבדם ולא בשביל ממונם ע"ש. ונראה דהנה בסנהדרין דף צ"א מבואר דמה שזכו ישראל בביזת מצרים הי' חלף עבודתם שנשתעבדו בהם וכמאמר גביהא בן פסיסא ע"ש, אמנם י"ל דפרעה והמצרים הי' להם טענה שאינו צריכין לשלם להם שכר עבודתם כיון ששעבדו בהם ברשות שהי' חייבים להשלים הגזירה ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ומבואר ברמ"א חו"מ סי' שס"ג סעיף יו"ד, האומר לחבירו דור בחצרי א"צ ליתן לו שכר וה"נ הוי כאלו אמר להם הקב"ה שיעבידו בישראל וא"כ לא הי' צריכין לשלם השכר שיעבוד לישראל, אמנם כתב בקצה"ח סי' רמ"ו סק"ב דרמ"א מיירי בגברא דלא עביד למיגר דזה לא נהנה וזה חסר וכיון דאמר דור בחצירי פטור אבל גברא דעביד למיגר וזה נהנה ודאי דחייב וא"כ כיון דבנו מסכנות לפרעה דזה הי' צורך להם מטעם המלך א"כ הוי כגברא דעביד למיגר וי"ל שוב אע"ג ששעבדו בהם ברשות מ"מ היה צריכין לשלם לבני ישראל במה ששעבדו עמהם וגם מגיע להם עונש מהקב"ה. והנה כתב המחבר חו"מ סי' שס"ג ס"ח דהא דאמרינן דכשהחצר אינו עומד לשכור אינו צריך להעלות לו שכר דוקא שלא גילה הדר בדעתו שהי' רצונו ליתן לו שכר אבל אם גילה בדעתו כן צריך ליתן לו שכר ולפ"ז י"ל דפרעה חשב שאינו חייב לשלם שכר עבודה לישראל כיון ששעבדו עמם ברשות ולא הי' סבר פרעה כסברת הקצה"ח דבגברא דעביד למיגר חייב ועי' בטו"ז סי' רמ"ו שהקשה דברי הרמ"א אהדדי דס"ל התם סעיף י"ז דאם אמר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו ולא מחלק הטו"ז כדברי הקצה"ח ומשמע דלא ס"ל הכי ע"ש ועיין ברי"ט אלגזי סו"פ פסול המוקדשין ועי' מ"ש בחידושי למס' גיטין דף י' אך פרעה הי' ירא כיון דאם גלה דעתו שרצונו ליתן לו שכר גם בגברא דלא עביד למיגר צריך ליתן לו שכר ולכן הי' ירא פרעה כיון שהשאילו המצריים כספם וזהבם לישראל ופרש"י וישאילום וינצלו את מצרים אף מה שלא הי' שואלים נתנו להם אתה אומר אחד טול שנים ע"ש, ולזה חשב פרעה פן בזה הוי כגילה דעתו שרצונם ליתן להם שכר ועי"ז יהי' מחויבים לשלם כל שכר עבודה ממון ואפשר גם בגופם יתחייבו ע"י כן משום ששעבדו בהם ולכן פרש"י שנהפכו המצריים לרדוף אחר ממונם שהשאילום כדי להראות אשר מה שהשאילום הי' רק בתורת שאלה ולא משום תשלום שכר עבודה ואמר הכתוב כי שלחנו את ישראל מעבדנו היינו נמי כפרש"י בשביל ממונם שהשאילום דבשביל זה יענשו בגופם ובממונם על מה שהשתעבדו בהם וכדי שלא יצטרכו לשלם שכר העבודה משום דהוי כגילה דעתו דרוצה לשלם דצריך לשלם שכר העבודה משום הכי רדפו אחר ממונם וגם בשביל העבודה שחשבו הם שהוא ברשות