עצי חיים על התורה רסד

את יצרו בשביל שכר מצותיו או בשביל העדר העונש ואמר הכתוב שהי' צדיק תמים והפי' תמים ר"ל שהי' צדיק גמור ומבואר דגם בעובד ע"מ לקבל פרס הוא צדיק גמור כדברי התוס' דבאינו תוהא על הראשונות הוא צדיק תמים היינו צדיק גמור. והנה בייטב פנים מאמר שוב אשוב אות כ"ח כ' דהא דפליגי אמוראי בר"ה דף כ"ח אי מצות צריכות כוונה פלוגתתן בזה אי שרי ע"מ לקבל פרס דמאן דס"ל מצות צריכות כוונה לשם מצוה והיינו שצריך שיכוון בלתי לשמו ית' ולא להנאת עצמו כי אם לצאת ידי חובת מצוה ס"ל דלא שרי עמלק"פ ולמ"ד מאצ"כ היינו שיוצא אפי' אם איני מכוין כלל לשם מצוה וא"כ אפי' מכוין בשביל קבלת שכר נמי יצא דלא גרע מאלו נעשה בלי כוונה כלל עיי"ש, והנה במס' סנהדרין דף ק"ח ע"א ר"י ס"ל בדורותיו ולא בדורות אחרים ור"ל ס"ל כ"ש בדורות אחרים, ובנזיר כ"ג ע"א אמר רבה בר חנה אר"י מה דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני ב"א שצלו פסחיהם א' אכלו לשם מצוה וא' אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם, אמר לי' ר"ל האי רשע קרית לי' נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהו קעביד, ועיין באחרונים דפליגו ר"י ור"ל אי מצות צריכות כוונה או לא, וא"כ י"ל דר"י לשיטתי' דס"ל מצ"כ וא"כ אין רשאי לעשות ע"מ לקבל פרס ומש"ה דריש בדורותיו ולא בדורות אחרים, משא"כ ר"ל לשטתי' דס"ל גם כשאכל לשם אכילה גסה מצוה קעביד וא"כ שרי ע"מ לקבל פרס ומשו"ה דריש בדורותיו וכ"ש בדורות אחרים (ועיין באחרונים שכתבו ליישב מהא דר"ל פסחים ק"ט). כי מלאה הארץ חמס מפניהם פרש"י לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל ויש להבין אמאי חמיר גזל יותר מעון עריות וע"ז דהא לעיל הביא רש"י ותשחת לשון ערוה ועכו"ם. ונראה דעל כולם לא נחתם גזר דינם אולי ישיבו וכמו שפרש"י עה"פ עשה לך תבת וגו' אבל על הגזל הרי אמרינן בגמ' ע"ז דף ע"א ע"ב בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון וכתבו התוס' דדוקא בגוזל מישראל דבר מחילה הוא אבל בגוזל מעכו"ם לאו בר מחילה ע"ש וא"כ לא מהני להו תשובה על הגזל ואין לחכות וד אולי ישיבו ולכן נחתם הגז"ד על הגזל כיון דלית להו תקנה ר"ל. ואתה קח לך מכל מאכל וגו' והי לך ולהם לאכלה לכאורה תיבת ''ואתה" היא שפת יתר. גם מה שהקשה בספר תורת יוסף הובא ברב טוב על מה דכתיב והי' לך ולהם לאכלה משמע הוא קודם לבהמה לאכול ובגמ' גיטין דף ס"ב אמרינן מנין שלא יאכל אדם קודם שיתן לבהמה שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת עיי"ש מה שתירצו. ונראה עפימ"ש אאזלל"ה ביש"מ פ' חקת הטעם דאסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו וגם מ"ש במג"א סי' קס"ז בשם ס"ח דבשתי' האדם קודם משום דגאוה נצמח ממילוי הכרס כמו שדרשו חז"ל ואותי השלכת וגו' לאחר שנתגאה זה ולכן רצונו ית"ש שקודם שיאכל ועדיין לבו נכנע יקח מוסר שיתן לבהמתו ויראה זחות דעתה ויבין וישכיל להשמר אחר אכלו ולכן בשתי' האדם קודם דהא כתבו הפוסקים דמותר לשתות קודם התפלה דבמים לא שייך גאוה עכ"ד ז"ל ע"ש, והנה ידוע מה שפרש"י בע"ז דף ד' איש צדיק תמים וגו' עניו ושפל רוח וא"כ י"ל דבנח ל"ל לגבי' שאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו כדי שילמוד מדת הענוה דהא כבר העיד עליו הכתוב שיש בו ענוה וגמירי דטבא לא הוי בישא, וזה שאמר הכתוב ''ו א ת ה'' היינו אתה דייקא שיש בך מדת ענוה כמו שאמר הכתוב צדיק תמים משום שהוא עניו ושפל רוח לכן לך דייקא י"ל דמותר לאכול קודם שיתן לבהמה ועל כן והי' לך קודם ואחר כך ולהם לאכלה אבל אדם אחר שיש לחוש עליו שמא תזוח דעתו עליו אחר אכילה צריך ליתן קודם לבהמתו ואחר כך יאכל האדם. (ועיין בשאלות ותשובות השיב משה סי' ה' ועיין מ"ש בפ' חיי על הפסוק ואמרה שתה)