עצי חיים על התורה רסב

האורג שמביא שם מהרשב"א שנראה שהתירו לנעול ביתו לשמור ביתו וצבי בתוכו אעפ"י שעי"כ ניצוד הצבי ממילא שהרי בירושלמי אמרינן ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלות נחילה של דגים עמו מותר וכתב ע"ז הר"ן דמהירושלמי אין ראי' דהתם הטעם מפני שהוא מלאכת מצוה וחובה וכו' אבל במלאכת הרשות ח"ו עכ"ל תרי כמו שכתבתי דדוקא במלאכת מצוה בטל מלאכת הרשות אבל אם שניהם מלאכת רשות אעפ''י שמלאכה אחת מותר גם שניהם ביחד אסור לעשות וה"נ פלגא דפקדון אינה מצוה וממילא שניהם ביחד עם הפלגא דמלוה אין להתיר מלאכת האיסור בשביל שיש עמו מלאכת הרשות אך עכ"פ באם הוא מלאכת מצוה אז בטל חלק ההדיוט לגבי חלק שהוא צורך מצוה ויתבאר השתא דברי רש"י בראשית בשביל התורה שנקרא ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית היינו אעפ"י שנבראו הכל גם קניני עוה"ז תבל ומלואה ברצונו ית"ש מ"מ כיון שברא הקב"ה העולם גם בשביל התורה שהוא קודש לה' וגם בשביל ישראל שנקראו קודש וא"כ הכל בטל כיון שהוא צורכי הדיוט לגבי התורה ולגבי ישראל שהם קודש וע"כ נקרא כל בריאת העולם בשביל התורה ובשביל ישראל ולכן מביא המדרש הכא ילמדנו רבינו הבונה בית חדש כיצד צריך לברך היינו כיון שיש בו הנאת הגוף והיא צורך הדיוט אבל כיון שיש בו צורך מצוה אם מחשבתו כשהוא בונה לקיים מצות התלוים בה כגון מצות מזוזה ומעקה והכנסת אורחים וכדומה ועי' בזוה"ק פ' תזריע דף כ' ע"א וז"ל מאן דבני בנין כד שארי למיבני בעי לאדכרא בפומבי דהא לפולחנא דקב"ה הוא בני וכו' עיי"ש א"כ יש בה צורך גבוה וע"כ מיבעי' לי' להמדרש כיצד צריך לברך אם על הנאת הגוף יש לו לברך דהא יש בו גם הנאת הגוף או העיקר על המצות אשר עי"ז יוכל לקיים בה וזהו כמו האיבעי' בגמ' בב"מ בהא דאם מותר לשוטחה לצורך האבידה וגם לצורך עצמו היינו אם בטל חלק ההדיוט לגבי חלק המצוה ואמר המדרש מברך כדי שיעשה כח''ר ליוצרו דבטל חלק ההדיוט כמו דמשמע מהכתוב הכא בראשית ברא דהכל נברא בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית ה"נ הבונה בית חדש נקרא כל הנאה לשם המצות ומשו"ה צריך לברך על מה שיעשה בזה נחת רוח ליוצרו אל הנחש אמר כי עשית זאת וגו ופרש"י מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית הי' לו להשיב דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין והוא מדברי הגמ' סנהדרין דף כ"ט ושם מבואר הלשון יותר מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה הי"ל לנחש לטעון ולא טען ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא מאי הו"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ע"ש, ויש להבין דמשמע דאי הוי טען הנחש כן הי' טענה טובה רק משום דלא ידע לטעון אנן לא טעינן לי' וקשה אמאי לא מיפטר ממילא דהא כיון דלפי טענה זו הוא פטור והא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ואטו משום דלא ידע לטעון האמת יתחייב, עוד הקשה בש"ך חו"מ סי' ל"ב לדברי הפוסקים דאע"ג דאין שליח לדבר עבירה מ"מ חייב בדיני שמים א"כ מאי קאמר דהו"ל לנחש לטעון דברי הרב וכו' הא הטעם דאשלד"ע הוא ג"כ משום דדברי הרב וכו' ואפ"ה בידי שמים חייב א"כ לא מועיל בטענה דהא התם דיני שמים הוי ע"ש. ונראה לענ"ד ליישב עפי"ד הסמ"ע סי' קפ"ב סק"ב דהא דדברי הרב וכו' היינו משום שיכול המשלח לומר סברתי שלא ישמע לי לעשות ולכן אין המשלח חייב ע"ש ולפ"ז י"ל דדוקא אם הוא עצמו טוען שהי' סבור שלא ישמע לו א"כ הסברא נותנת כן שאין המשלח חייב אבל אם הוא מעצמו לא עלה על דעתו לטעון הכי א"כ מוכח שלא הי' סבור שלא ישמע לו השליח דאל"כ הו"ל לטעון הכי ומדלא טען אנן לא מצינן למיטען לי' כיון שבאמת לא הי' סבור המשלח שלא ישמע לו השליח ובזה מסתבר מדוע בשליח לדבר עבירה דוקא בד"א פטור אבל בד"ש חייב ולהנ"ל י"ל משום דבר"א אין לחייבו דהא בכל עת יוכל לפטור עצמו בטענה זו גם אחר שנתחייב בב"ד שיאמר שהי' סבור שלא ישמע לו ואין אדם יודע מה שבלב חבירו והא תינח בד"א אבל בד"ש היודע מחשבות בני אדם