עצי חיים על התורה רנה

היא בבחי' חיים וילך משה וידבר את הדברים האלה כנ"ל דעיקר החיות ומה שירדה הנשמה לעולם השפל הזה היא רק כדי שתהא בבחי' חיות והיינו שתשיג ידה מה שביכולתה להשיג ובלא זה מה היא לה עוה"ז ואמר כן גם על עצמו לא אוכל עוד לצאת ולבא בדברי תורה שנסתמו ממנו מעינות החכמה דעל זה נקרא מעין ע"ש שהאדם היא ע"י דברי תורה כמעין המתגבר נובע מצד עצמו וע"כ ביום זה אמות דזה נקרא בבחי' מיתה שאינו נובע עוד ונפסק החיות וע"כ אמר להם את הדברים האלה למען תחי' אתה וזרעך וגו' לשמוע בקולו כי היא חייך והבן. בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא ופירש"י היום מלאו ימי ושנותי לצאת ולבוא בדברי תורה מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה יתבאר עפ"ד הזוה"ק פ' ויחי ויקרבו ימי ישראל למות וכי בכמה יומין מית בר נש והלא בשעתא חדא וברגעא חדא מיית ונפיק מעלמא אלא הכי תאנא כד קב"ה בעו לאתבא רוחא לי' כל אינון יומין דקאי בר נש בהאי עלמא אתפקדו קמי ואזלין בחושבנא וכו' זכאה חולקי' דההוא בר נש דיומוי' אתקריב גבי מלכא בלא כסופא ולא דחי יומא מיניה' לבר וכו' עי"ש ובזה פי' אזללה"ה ביש"מ בהפטורה פ' חי' ואברהם זקן בא בימים בכל הימים כי בכולן הי' מסגל מצות ומעש"ט עי"ש וי"ל בזה הסמיכות לעיל סוף הפרשה לאהבה אה ה"א וגו' כי הוא חייך וארך ימיך וגי' ר"ל הוא ארך הימים אשר יביא אתו עמו לעוה"ב אם יקיים לאהבה את ה"א בכל הימים וילך משה וידבר את הדברים האלה אשר כל הימים אשר אתם חיים על האדמה באו בחשבון לפני הקב"ה וע"כ אמר היום מלאו ימי ושנותי היינו שנתמלאו כל הימים במצות ולא אידחי מהם ולכן כאשר לא יוכל עוד לצאת ולבוא בדברי תורה אמר ה' אליו מה לעשות עוד פה וע"כ נאמר לו לא תעביר את הירדן וגו'. לא אוכל עוד לצאת ולבא וגו' ופירש"י לצאת ולבא בדברי תורה מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמת וי"ל אמאי נקרא משו"ז לצאת ולבא ונראה ע"פ המבואר בתוס' רפ"ק דברכות דזריחת השמש נקראה יציאה דכתיב השמש יצא על הארץ ושקיעתה נקרא ביאה דכתיב וזרח השמש ובא השמש ויש להבין טעם הדבר ופי' אאזזללה"ה ביש"מ פ' בהעלתך ע"פ מאמרם ז"ל למה חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב כדי ליתן שלו' לקונה ע"כ שקיעת השמש נקרא ביאה לפי שמקרבת עצמה אל השכונה והיא עיקר חשקה והזריחה מפני שמרחקת עצמה על כן נקרא יציאה עי"ש ובזה נלע"ד לפרש מאמר הגמ' סנהדרין דף צ"ז ששת אלפים שנה הוי עלמא שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח ובעוונותינו שרבו יצאו מה שיצאו ועדיין ב"ד לא בא עיי"ש וידוע מה שפירשו בזה בשם האריז"ל ולהנ"ל יש לומר דהנה נשמת האדם כשבאה מעולם העליון לעוה"ז ונבראת באדם נקרא ג"כ ביאה ובזמן פטירתו נקרא יציאה וכמו שדרשו חז"ל עה"פ ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם ויש לומר דמשו"ה כשנבראים בעוה"ז נקרא ביאה משום דיפה שעה במעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב וא"כ עיקר חשק הנשמה להיותה בעוה"ז כדי שתוכל לעשות מעש"ט מה שאין ביכולתה להשיג חפצה ומטרתה כי אם בעוה"ז וע"כ נקרא ביאה אבל בשעת פטירת האדם נקרא יציאה כי כשהאדם מת נעשה חפשי ממצות ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת וע"כ נקרא יציאה כיון שע"י פטירתו מתרחק עצמו מעבודת השי"ת והנה אם ח"ו גם בעוה"ז אינו עוסק בתורה ומצות כראוי לו באופן כזה איגלאי מלתא למפרע דגם כשנברא נקראה יציאה כיון דבעת ביאתו הוי כמו יציאה דהא הי' טוב לו שלא הי' נברא וז"ש בגמ' יצאו מה שיצאו היינו מה שיצאו כבר בעת שנבראו ובאו לעוה"ז ג"כ הי' יציאה כיון שלא עשו מצות ומעש"ט בעוה"ז וא"כ יציאות שתים להם וע"כ ב"ד לא בא עדיין משום שעדיין לא תקנו בעוה"ז מה שהי' לחלקם לתקן ויתבאר הכתוב לא אוכל עוד לצאת ולבא ופירש"י שנסתמו ממנו מעינות החכמה דהנה מרע"ה בא לעוה"ז כדי לתקן דרא ללמד לעם ה' תורה ומצות וכן עשה ותקן נפשו כראוי וא"כ כשנברא בעוה"ז הכי נקרא שמו ביאה אבל כשבא העת אשר נסתמו ממנו מסורות ומעינות