עצי חיים על התורה יח

ולא נאמר תמים ידוע מה שדרשו ז"ל בזה, גם צל"ד תיבת לפני היא לכאו' כשפת יתר, ונראה עפימ"ש בספר שבט מישראל על תהלים סי' ע"ח בפי' הכ' במה אקדם לד', דאי' באלשי"ך עה"פ מי הקדמני ואשלם לו תחת כל השמים לי הוא, לפי שאמרו מי הקדים לעשות מצוה לפני טרם אשלם לו עשה ציצית נתתי לו טלית עשה מזוזה נתתי לו בית וכו' והוסיף הרב הרמ"א שאפי' מה שיעשה כל ימי חייו אינו מספיק תמורת כל מה שנברא בעולם ושישנו תחת השמים וז"ש תח"ת כל השמים ר"ל תמורת מה שיש תחת כל השמים לי הוא באופן כי אין לאדם שום קדימה על הקב"ה עיי"ש. ולפי"ז מי שקונה ענוה דמשה ומשים עצמו כמו שאינו בעולם אז המצוה אשר עשה האדם יוכל להקדים לד' דליתא להא כללא דרמ"א והן דברי הנביא במ"ה אקדם ה' בהיותו ערך מה שהוא ענותנותו דמשה שאמר ונחנו מה דייקא כאלו אינו בעולם אז אקדם ה' עכ"ל. (הובא בישמח משה פ' בראשית עה"פ לא ידין רוחי באדם) ועי' מ"ש בפ' תזריע. וזש"ה צדיק תמים הי' ופירש"י במס' ע"ז תמים עניו ושפל רוח שהי' נחשב בעיניו לכלום בבחי' מה כמי שאינו בעולם וע"כ את הא' התהלך נח בבחי' אלקים ר"ל אף לפי מדה"ד שכרו לא יקופח כיון שקנה ענוה דמשה ועי"ז הוא הקדים לה' וז"ש כי אותך ראיתי צדיק לפני ר"ל הוא הצדיק לפני ה' כי התהלך לפני ה' שלא הקדים לו ה' כיון שהי' עניו מאוד והי' כאלו אינו בעולם ואז הוא לפני ה' כאלו לא הקדים לו ה' כנ"ל. א"י איש צדיק תמים הי' וגו' עפימ"ש בדברי חיים פ' שלח בשם ס' צמח ה' לצבי עה"פ מה ה"א שואל מעמך וגו' כי בחינת ענוה ויראה כמעט אי אפשר להיות ביחד כי משורש ענוה להיות בטל במציאות ואינו בגדר שיתיירא כי מה הוא, וגדר יראה יש עכ"פ במציאות וז"פ הפ' מה ה"א שואל מעמך היינו שתהי' בבחי' מה, כי אם ליראה היינו ליראה לא תהי' בבחי' מה עכדה"ק (ועי' מ"ש בפ' שלח) והנה רש"י פי' בע"ז צדיק תמים שהי' עניו ושפל רוח, וע"כ אמר הכ' דאף שהי' עניו מ"מ לענין היראה הי' בבחי' גאות לבש כמאה"כ ויגבה לבו בדרכי ה' וזשא"כ את הא' התהלך נח כתרגומו בדחלתא דה' הליך נח ר"ל אף שהי' צדיק תמים והיינו שהי' עניו מ"מ הי' ירא את ה' שהענוה לא מיעט ממנו גדר היראה. א"י איש צדיק תמים וגו' עפי"מ דאיתא בס' יראים בשם המגיד ז"ל לפ' אמרם ז"ל דרכו של איש לחזור אחר אשה, כי אהבה נקרא איש ויראה נקרא אשה כטעם אשה יראת ה' וגו' וכשיש לאדם יראת שמים אז הקב"ה נותן לו מדת אהבה בנדבה ומתנה כדכתיב אוהבם נדבה (הובא בייט"ל ס"פ בראשית) ועם זה י"ל מה שפי' רש"י נח הי' צריך סעד לתמכו אבל אברהם הי' מהלך בצדקו מאליו, הכוונה אברהם שהי' מדת החסד והי' עובד את השי"ת במדת אהבה מעצמו כטעם אברהם אוהבי' ולא בא לו מדת אהבה בנדבה ומתנה כ"א מאליו זכה למדרגת אהבה אבל נח כתיב בי' את הא' התהלך נח כתרגומו בדחלתי' דה' הליך נח כלומר שהוא פעל בעצמו מדרגת היראה והי' צריך סעד לתמכו שבא לו מדת אהבה במתנה, וזש"ה צדיק תמים הי' כלומר בשלמות המדות יראה ואהבה ומפרש הכתוב דמדת היראה פעל מעצמו והיינו שאמר את האלקי' כנ"ל ועכ"ז הי' תמים בשלימות המדות שבא לו אהבה בנדבה, (ועי' מ"ש בפ' וישב). א"י איש צדיק תמים וגו' עפי"מ שכתב בס' עבודת ישראל פ' בחקותי שהעומד מאהבה צריך שיהי' לו יראה המגביל ומצמצם האהבה דאלולי היראה יוכל להתקרב עד כלות הנפש כענין שנאמר בקרבתם לפני ד' וגו' וז"ש הוי מתפלל בשלומה של מלכות היינו שיהי' לך שלימות של מלכות שמים מאהבה ומיראה שאלמלא מוראה איש זה הקב"ה את רעהו העובד מאהבה חיים בלעו וז"ש והתהלכתי בתוככם ופירש"י יכול לא תראו ממני וח"ו יגיעו עד כלות הנפש ת"ל והייתי לכם לאלקים רומז להאימה והיראה המגביל עכ"ד. (ועי' מה שכתבתי בפ' ואתחנן עה"פ קרב אתה ושמע). וז"ש איש צדיק תמים היינו שהגיע לשלימות המדות שעבד את השי"ת מאהבה וגם מיראת, והנה כתיב לעיל ונח מצא חן בעיני ה' שם רומז למדת אהבה וגם את האלקים התהלך נח רומז לבחינת האימה והיראה ולכן נקרא צדיק תמים.