עצי חיים על התורה קעא

בנ"י ממקום למקום גם כן נקרא חניי' דהא בנסעם עמדו בכל עת על מקום אחד דהא מתחלה עמדו בא"י וגם לאחר כן הי' בא"י ואמר הכתוב מנגד כפרש"י מרחוק היינו אפי' בהיותם מרחוק מארצם עכ"ז סביב לאוהל מועד יחנו כי בכל מקום שהי' ישראל הם סביב בקרוב לאוהל מועד היינו למקום המקדש וכמו שהקריבו בעבור זה קרבנותיהם מפני שה בכל עת סביב למקום המקדש. נ ש א נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחתם ודקדקו המפורשים תיבת גם הם הוא כשעת יתר לכאורה גם מדוע לפעמים הקדים הכתיב למשפחותם ואח"כ לבית אבותם ופעמים כתיב לבית אבותם ואח"כ למשפחותם ואפשר עפי"מ ששמעתי מפי קודש אאמ"ו זללה"ה שאמר משמי' דאבי' מרן בעל ייט"ל זללה"ה לפרש הכתוב מה שבירך יעקב אבינו ע"ה את מנשה ואפרים ויקרא בהם שמי ושם אבותי דהכוונה דהנה מדרך העולם. אם הבן הוא אב בחכמה ומפורסם בעולם לשם ולתהלה יותר מאביו אזי האב מתייחס ונקרא על שם בנו ר"ל שאומרים זהו הוא אביו של פלוני וכדרך שאמר הכתוב יתרו חתן משה וכן אם אביו הוא יותר מפורסם ונודע טבעו יותר מהבן אזי הבן נקרא על שם אביו והיינו שבירך יעקב אבינו ע"ה את נכדיו ויקרא בהם שמי היינו אשר שמו של יעקב יקרא על שם בניו וכלום מתקנא בבנו ור"ל אשר בניו יהי' חשובים ונקראים בעולם יותר ממנו והוא יקרא בהם עכ"ד ז"ל ויתבאר בזה דהנה בכל פעם שנתמנו ישראל הוא מפני חיבתם של ישראל לפני המקום וכמו שפירש"י לעיל בפ' במדבר ומשו"ז כתיב נשא דהלשון מורה על גדולה ונשיאות ראש למעלה ואמר הכתוב אשר גם שניהם נתייחסו זה עם זה תפארת בנים משום אבותם וגם עטרת האבות בשביל בניהם והיינו שאמר נשא את ראש שהוא לשון חיבה בני גרשון בשביל שהם בני גרשון וא"כ הבנים הי' תולה זכותם בזכות אבותם ועוד גם הם ר"ל אשר האבות שמם יקרא בשביל הבנים ולכן הקדים הכתוב פעמים תיבת למשפחותם ופעמים תיבת לבין אבותם ע"ד שאמרו חז"ל דלכן כתיב משה קודם לאהרן ופעמים כתיב אהרן קודם למשה ללמד ששקולים הי' והכי נמי ללמד בזה ששקול הוא שנתייחסו הבנים בשביל אבותם וגם נתייחסו האבות ע"י בניהם. ואיש את קדשיו לו יהי' במדרש הה"ד אשרי כל ירא ד' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך ורש"י ז"ל פי' לו יהי' מגיד שטובת הנאתן לבעלים, ונ"ל ע"ד שכתב בספר עוללת אפרים סי' ל"ד בביאור מאמר חכז"ל גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים כי הנהנה מיגיע כפו הוא רמז להעובד את ה' מאהבת ה' כי הוא הנהנה מעצם יגיעת המעשה בהיות שאינו עושה מחמת קיבול שכר ואין לו תכלית אחר זולת בעצם יגיעת המעשה לבד הוא נהנה וע"כ אמר שהנהנה מיגיע כפו דהיינו העובד מאהבה גדול מהעובד מיראה שהעובד מיראה תכלית כוונתו לא לעצם המעשה ויגיעו רק מאהבת השכר או מיראת שמים וזהו נקרא עובד את עצמו ולא יתקרי עבד ד' עכ"ד בקיצור, וזש"ה ואיש את קדשיו לו יהי' והיינו המעש"ט והדברים שבקדושה אשר יעשה לו יהי' ר"ל בעבור עצמן יעשה אותן ולא עבור קבלת שכר והעדר עונש, וזה שפירש"י מגוד שטובת הנאתן לבעלים ר"ל שההנאה מעצם יגיעת המעשה יהי' לבעליהן וז"ש המדרש הה"ד אשרי כל ירא ד' ההולך בדרכיו עפי"מ שמבואר בכלי יקר פ' בהעלתך בענין הליכה נופל על תנועת הרגלים אם שדעתו ומחשבתו עודנו קשורה במקומו הראשון עכ"ז הולך הוא עיי"ש, וז"ש אשרי כל ירא ד' ההולך בדרכיו ר"ל אף אם רק הולך בדרכי ד' שכוונתו ומחשבתו עודנה אינה קשורה באהבת ה' שכוונתו לא לתכלית עצם יגיעת המעשה רק מה שיבא אליו הנאה גופניות בזה העבודה ואמר הכתוב למעלה מזה אם יגיע כפיך כי תאכל שהנאתך לתכלית עצם יגיעת המעשה ואינך מצפה לתכלית והנאה אחרת זולת מה שנוגע אליו ית"ש אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב כי על מעשה הזך יגיע שכר נצחי וכמ"ש בחוה"ל עפ"י משל בסו' שער הבחינה.