עצי חיים על התורה קסו

גידיו והיינו ד' רועי בזמן אשר לא אחסר שאיננו חסר בעצמותי עכ"ד ז"ל, מבואר מזה שאם אדם עושה רצון קונו אינו חסר ממנו והוא בשלימות ברמ"ח אבריו וגידיו וגם היא בטבע הבריאה מטובי ית"ש שיתפרנס שלא בצער והוא עכ"פ כמו חי' ועיף שמתפרנסין שלא בצער, וזש"ה ועשיתם אותם מגלה אני עליכם כאלו עשיתם עצמיכם ע"י שישמור אח התורה אינו חסר מעצמותו והוא כאלו עשה את עצמו וע"כ אינו חסר ממנו ולכן ונתתי גשמיכם בעתם והיינו לא בששר המצות כי אם בטבע הבריאה כמו חי' ועוף אשר השי"ת זן ומכלכל ומפרנס אותם כן האדם ק"ו אם לא ירע את מעשיו הוא בטבע הבריאה כתפרבס. ועץ השדה יתן פריו, וערש"י הן אילני סרק ועתידין לעשות פירות, נראה לי לפ' בזה הפסוק אז ירננו כל עצי יער דהנה לעתיד אשר כל אילני סרק יתנו פירות א"כ יהי' אסורין להשחית את עילם כמו כל עץ מאכל אשר אנו נזהרין עליהם בלאו דלא תשחית, וז"ש אז ירננו כל עצי יער היינו עצי יער שהם עתה אילני סרק ומותר לקכצם אבל לעתיד כשהם יטענו פירות ירננו כיון שאין לקצץ אותם, ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ. יתבאר עפימ"ש אא"ז זצללה"ה בייט"פ במאמרי ליל ז דסוכות לפ' הפ' אם יהי' א' עמדי ושמרני בדרך הזה וגו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום וגו' דהנה מבואר באו"ח סי' רל"א שכל מעשיו יהי' לש"ש אפי:

דברים של רשות כגון האכילה ושתי' והליכה ושינה וכו' אמנם לאו כל מוחא סביל דא שגם בעסקו בצרכי גופו יהי' לבו דבוק בד' ובתורתו אבל כשהי' ישראל שרויים על אדמתם סביב לביהמ"ק יחנו הי' בניקל לעשות הכל לש"ש, ובזה פי' המפו' ותזנח משלום נפשי זה בנין ביהמ"ק כי בזמן שביהמ"ק הי קיים הי' שלום בין הגוף והנפש שהי' אוכל בשביל להחיות את גופו לעבוד בזה את בוראו ית"ש, וז"ש יעקב אבינו ע"ה אם יהי' א' עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך היינו אף שהלך מארץ לחו"ל ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום היינו שיהי' אכילה ושתי' לש"ש שיהא שלום בין הגוף והנפש עכ"ד עיי"ש, וזש"ה ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום וגו' היינו שיהי' שלום בין הגוף והנפש אף בעת אשר אכלו לשובע ר"ל בעת עסקיכם בצרכי הגוף והיינו בעת אשר ישבתם לבטח בארצכם אז בניקל לעשות ולהגיע לידי מדה זו גם בעת אכילה ושתי' ועסקו בצרכי עצמם יהי' כל מעשיו לש"ש וע"ז יהי' שלום בין הגוף והנפש. אלה המצות אשר צוה ד' את משה חל בני ישראל בהר סיני, לנעוץ סוף הספר לתחלתו המדבר במעשה קרבנות אדם כי יקריב מכם קרבן וגו' דהנה יש לדקדק בלשון אשר צוה ד' את משה אל בנ"י דמשמע דעיקר הציווי הי' אל משה ואח"כ אל בנ"י דהול"ל אשר צוה ד' אל בנ"י ביד משה כמ"ש לעיל פרשה זו. ונראה עפמי"ש ביש"מ פ' חקת כי הענין בכל המצות יש תיקונים וכל התיקונים ה ע"י כוונת ולפי"ז יעלה על הדעת שאותם אשר אינם יודעים לכוין אינם פועלים בעשיית המצוה ח"ו והס שלא להזכיר כי אמנם דבאמת עיקר תיקוני המצות ע"י הכוונה הראוי בקשר במדות עליונות אך מחסר השי"ת שאם אחד עושה מצוה עד"ז כב עשה סולם לכל העושים מצוה ההוא וזה העושה בכוינה הראוי' הוא העושה המצוה והיא תכלית השלימות ממש למי שיזכה את הרבים וזכות הרבים תלוי בו וא"כ מפני שמשה זכה להתגלות הטעם והי' פרה הראשונה נעשית בכוונתו והיא סולם לכל הפרות שיעשה ע"כ הי' טהרה ממנה אבל לולי זה הי' נעדר שלימתה ואין טהרה ממנה והיתה המצוה נמנעת ע"כ אתר ויקחו אליך דהיינו על ידך הוא הלקיחה משום דלך אני מגלה וכו' והיינו שכל הפרות בטלות דמעצמם הם דבר בטל רק ושל קיימת בכל הפרות עכ"ד הקדושים עיי"ש. ובזה ב"ל לפרש המדרש תנחומא פ' צו וירא והנה איל אחר מהו אחר אלא אחר שראה הקב"ה כי בכל לבבו ובכל נפשו בא להעלות אה יצחק בני לעולה ושלח לו האיל שם הבטיחו הקב"ה בעת שיעלו בניו עולות שיקבלם מיד עיי"ש, ולפי האמור