עצי חיים על מועדים פ

תקיעה של מצוה היינו דוקא אדם אחר מותר לתקוע לו אבל הוא בעצמו אסור לתקוע בו משום דאיכא הנאה במה שתוקע דמתגאה בקול א"כ קשה אמאי ס"ל לר"י בשלמים דל"י כדי להצילו מן העבירה הא אפי' אם אמרי' ל"י מ"מ עשה עבירה דנהנה במה שתקע ולכאורה י"ל דאם נימא דיצא יש לו שתי הנאות גם במה שנהנה שעשה המצוה ואם ל"י רק עבירה אחת מה שנהנה מן התקיעה, אבל זה אינו לפי מ"ש המל"מ פ"ה מה' יסוה"ת דאפי' להפוסקים דלוקין על הנאה מ"מ אם אכל זית בב"ח אינו לוקה שני פעמים משום האכילה ומשום הנאה כיון דאכילה ג"כ הוי משום הנאה ע"ש וא"כ ה"נ אפי' אם נימא דעשה מצוה ונהנה ג"כ מן המצוה מ"מ לא מיקרי שני הנאות כיון דהכל הוא משום הנאה דהקדש דאטו נימא מי שיש לו הנאה יותר עובר שתי פעמים על איסור מעילה וא"כ לפ"ז נימא דאע"ג דמל"נ מ"מ יצא כיון דבלא"ה הרי הוא נהנה מן האיסור ממה שנהנה מן התקיעה עצמו [שוב מצאתי בח"ס בפ' לולב הגזול שהקשה ג"כ הכי אבל לא העיר כלל מה שיש לפלפל על הקושי' וגם לא הביא מהמל"מ הנ"ל ותירוצו ג"כ אינו מובן ע"ש]

ונלע"ד ליישב דהנה בישוע"י או"ח סי' תקפ"ו העיר בהקדש דאינו חייב עד שיהנה א"כ אמאי חייב באכל הקדש בשוגג לפי מאי דקי"ל בחו"מ סי' רל"ד דאם מכר לחבירו איסור אכילה דאו' בשוגג שהלוקח לא ידע שזה איסור ואכלו צריך להחזיר הדמים משום דנפשו של אדם חותה מן האיסור ולא הוי הנאה הרי כיון שלא ידע שהוא איסור לא מיחשב הנאה כלל דאיסורין נפשו של אדם חותה מהן וכיון שלא הי' לו הנאה אמאי חייב הא אינו חייב עד שיהנה ותי' כיון דרק שע"י שהוא הקדש נימא דלא יחשב הנאה וא"כ ריבתה התורה בפירוש לענין מעילה שיתחייב על הנאה זאת ע"ש ולפי"ז נלע"ד דדוקא לענין מעילה דלא שייך כ"א בשוגג וע"כ דריבתה התורה שיתחייב אפי' היכא דנפשו של אדם חותה ממנה אבל שלמים בשוגג דלאו בת מעילה הוא וליכא גזה"כ דהא י"ל דלא עבר אאיסורא בשלמים רק במזיד שידע שהוא איסור דלא שיוך נפשו של אדם חותה וא"כ כשנהנה משלמים בשוגג שוב י"ל דלא מיחשב הנאה כלל וא"כ מיושב מה שהקשיתי הא נהנה מן התקיעה עצמה ואמאי ל"י אפי' אי מל"נ ולהנ"ל מיושב כיון דמה שנהנה מן התקיעה לא מיחשב הנאה כיון שהוא בשוגג ובשלמא ההנאה מה שעושה המצוה אי מל"נ שפיר מיחשב הנאה אפי' כשהי' שוגג על האיסור דהא בזה לא שייך לומר דנפשו חותה מן האיסור דהא עכ"פ עשה המצוה ויש לו הנאה שקיים המצוה ולכן שפיר קאמר הרשב"א דאי נימא דיצא איכא עבירה מה שנהנה מן המצוה ע"כ אמרי' דל"י וליכא עבירה אבל מה שהוא מתגאה בתקיעה וכדברי הכלבו זה לא מיקרי הנאה כיון דהוי שוגג ונפשו חותה מן האיסור

ולפ"ז י"ל דהא דקאמר ר"י עולה בת מעילה הוא וכיון דנפק בה יצא לחולין לאו דמשו"ה בעולה יצא משום דנפק לחולין דהא אפי' במזיד דלא מעל מ"מ יצא להנ"ל משום דבלא"ה עבד איסורא דנהנה מן הקול אלא הא דקאמר ר"י עולה דבת מעילה הוא ונפק לחולין היינו כיון דהיכא דנפק לחולין איכא מעילה כמבואר במס' מעילה דף י"ט דצריך שיהא שינוי רשות מהקדש לרשות הדיוט ועי' בתוס' ב"ק דף כ' ד"ה נתנה וקמ"ל ר"י דדוקא היכא דאיכא מעילה גמורה בזה שייך לומר דגלי קרא דלא אמרי' נפשו חותה וא"כ מיושב דשפיר אמר ר"י בעולה דיצא משום דבשוגג בדבר שהוא בת מעילה לא שייך נפשו חותה כדברי הישוע"י ולא קשה על ר"י כקושי' רבא אימת מעל וכו' דהא עיקר טעמי' דר"י לא משום דנפיק לחולין אלא כיון דבת מעילה היא ולא שייך נפשו חותה ונהנה בלא"ה מן האיסור ע"כ יצא לר"י אלא דרבא מקשה לר"י משום דהי' סבר דטעמי' דר"י משום דנפק לחולין אבל כל עיקר טעמי' דר"י משום דבלא"ה הוא נהנה מהאיסור משו"ה יצא [והא דס"ל לפי הס"ד אחד זה ואח"ז לא יצא דגם בעולה לא יצא הא כיון דבת מעילת לא שייך נפשו של אדם חותה היינו משום דרבא דפריך לר"י ע"כ לא ס"ל כטעמי' דהרשב"א הנ"ל דמשו"ה ל"י כדי שלא יהנה מן האיסור וכבר