עמוד העבודה שכב

שהכתי' וינקום ממני וימית אותי ויענהו המלך דע כשתכה אותו בלי שום כעס לא תכניס בו ארס ואדרבה יאהבך ואם תכהו בכעס אין לך שום תרעומת לא עלי ולא עליו כ"א עליך ועל כעסך נמצא השבט בעצמו שהוא כלי להכאה אינו כואב לו כ"כ כמו מחשבת הכעס והרוגז כשמכהו במחשבת כעס ורוגז מכניס בו ארס בלבו והכל הוא כפי המחשבה כי כל כח רוחני א"א שיושג כ"א ע"י פעולה גשמיות והנה אם מכה בן המלך מחמת אהבה כדי להדריכו לטוב לו כאשר ייסר איש את בנו הרי השבט ההוא הוא כלי לכח רוחני שהוא כח האהבה לכן מכניס אהבה בלבו ואע"פ שבשעת ההכאה אינו אוהב למלמד כי אלו הי' משיג הנער שההכאה ההיא היא טובה לא הי' צריך לשבט מוסר כלל אבל מ"מ כשיגדל הנער ישיג היטיב למפרע כוונת מלמדו להועילו משא"כ כשמכהו בשנאה ורוגז נמצא השבט ההוא הוא כלי לכח כעסו הרוחני לכן מכניס ארס בבן המלך וכל שיגדל הנער ישכיל יותר ויותר ענין הארסות של הכאות השבט וכן כשיהודי מכה לע"א לגודל עומק שנאת היהודי לעכו"ם כמ"ש החכם אין שנאה כשנאת הדת ר"ל כשנאת בני אדם זא"ז כשחלוקים בדתיהם ולכן כפי שיעור עומק השנאה כמו כן הוא שיעור אריסת ההכאה לכן לפעמים יכול יהודי להמית לעכו"ם אפי' שאין בהכאה ההיא שיעור כדי להמית כי ארסיותו ממיתו והכל הוא נמשך אחר מחשבתו של אדם אע"פ שאם לא הי' מכה לעכו"ם כלל לא היה יכול להמיתו משנאתו אותו במחשבתו לבד הטעם הוא מפני שמחשבת אדם היא רוחניות וא"א להתגלות פעולה גשמיית על ידה בלי כלים גשמיים כמו יד האדם או שבט שבידו אבל כששנאת היהודי עצומה כ"כ שחפץ הי' מאוד במחשבתו להמית לעכו"ם אלא שמתיירא מעלילה לכן אפי' ע"י הכאה קטנה גשמיית ואין בה כדי להמית יכולה להתגלות מחשבתו וימות העכו"ם ואם תשאל ותאמר אדרבה הרי מחשבת היהודי שלא להמית לגוי כי הוא מתיירא מעלילה התשובה בזה כי אותו הרצון שבמחשבתו שלא ימות הגוי אינו רצון בחיריי כ"א רצון הכרחיי שמתיירא מעלילה וסבה חצוניות משנה רצונו בהכרח שהוא מורא העלילה אבל בלי סבה חצוניית הי' רצוני הבחיריי שימות העכו"ם בהכאותו לכן נתגלה ע"י ההכאה הרצון הבחיריי של האדם ומת העכו"ם ולא הרצון ההכרחיי. וכן מעין הרע נוכל להביא ראיה שהכל הולך אחר המחשבה והנה פסקו בגמ' ובש"ע הלכה כמ"ד היזק ראי' שמיה היזק ולכאורה ענין עין הרע רחוק מן השכל עד"מ אם יביט אדם על ממון חבירו יתמעט ממון חבירו ואע"פ שאינו נוטל כלום וכן אם יביט על גבורתו של חבירו ימעט גבורתו וכן אם יביט על בניו של חבירו יתמעטו ח"ו הבנים ולמה יהיה כן אך הענין היא כשאדם שונא את חבירו שנאה עמוקה כשהוא מביט על ממון חבירו מצטער הוא מאוד במחשבתו שהוא הי' חפץ מאוד שלא יהיה לו כ"כ ממון לגודל שנאתו אותו לכו בהביטו על ממון חבירו במחשבה זו נתמעט ממון חבירו כמחשבתו אשר חשב והמחשבה בעצמה מבלי הבטת עיניו לא היתה יכולה לפעול מיעוט ממון חבירו אך עתה מתלבשת מחשבתו בחוש הראות שלו שהוא בחי' כלי גופו לכן יוכל להתמעט ממון חבירו. ועוד כי ע"י ראית עינים אדם מתפלא יותר מבשמיעת האוזן כמו שידוע אינו דומה שמיעה לראי' לכן בתחלה אף ששמע כבוד עשרו של חבירו אינו מצטער כ"כ כמו בראי' שעיני עצמו רואות שיש לחבירו שונאו ממון הרבה והוא חפץ שלא יהי כן לכן מחשבתו מתקיימת ונתמעט ממונו וכדומה לו בגבורתו ובניו של אדם נמצא בכל הוא אחר מחשבת של אדם והמחשבה היא הפועל העקרי בכל הענינים ולסבה זאת ארז"ל אין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין ששולט בו היזק ראי' וכן אמר יעקב לבניו למה תתראו למה תראו עצמיכם לפני בני עשו שאתם שבעים שהם שונאים אתכם וחפצים מאוד שתהי' רעבים ולא שבעים. וכן יוכל להביא ראי' מההבדל שנתנה התורה בין שוגג למזיד כי מי שעובר במזיד שענוש כרת עליו או חייב מיתת ב"ד ואם עשה אותו בשוגג חייב חטאת והנה ידוע לכל שההפרש בין שוגג למזיד הוא הפרש עצום ורב דהיינו בין חיוב חטאת לבין חיוב מיתה וכ"ז מפני המחשבה שישנה במזיד ואינ' בשוגג ולכן כשעבר העבירה במזיד בכוונת מחשבתו שהיא עיקר חיותו כמו שהסברנו עד הנה באריכות לכן הדין נותן שיופסד חיותו ע"י כרת או מיתת ב"ד משא"כ מי שחטא בשוגג בבלי דעת כמו בהמה העושה איזה מעשה בבלי דעת כי אין לה דעת נמצא המעשה ההיא היתה מעשה בהמיות ולא מעשה אנושיית לכן הדין נותן שיביא בהמה לחטאת לכפרתו והעני מביא לפעמים עשירית האיפה דהיינו בקרבן עולה ויורד הנה הטעם הוא כי עשירית האיפה בו תלוי חיותו כי שיעור אכילתו כך הוא כמ"ש במן עומר לגלגולת והעומר עשירית האיפה הוא ואם לא הי' אוכל שיעור אכילתו הי' מת ולכן ארז"ל על פסוק ונפש כי תקריב קרבן מנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה אני עליו כאלו הקריב את נפשו כי בשיעור מנחה תלוי קיום נפשו וזהו שאמר דוד המלך ע"ה אליך ה' נפשי אשא הרי לך שעיקר אצל האדם הוא המחשבה. והנה להבין תכלית עבודת הבורא ית"ש לידע למי אנו מתפללין דע כי א"ס נשגב ונעלם מכל רעיון ומחשבה ופשיטא שלא יצדק בו שום ציור בעולה לא ציור אות ולא ציור קוץ של אות וממילא לא יצדק שום תואר לא שם או כנוי ח"ו בא"ס ואין לו שם כלל ועיקר כי זה שאנו קורין אותו א"ס אין זה שמו העצמי אלא הוא מלה מורה טל העלמות בתכלית ההעלם ואין אצלינו בלה"ק מלה שמורה על העלמותו כמו אלו השני מלות אין סוף ולא יצדק