עמוד העבודה רצח

שלא היו ראויים לעונש כזה לפי שבאמת הי' בחנם ועל ענין חנם שוב אין לבקש שום טעם וזה"ש הגמ' ללמדך ששקולה שנאת חנם כמו ע"ז וג"ע וש"ד כלומר עצם עונש שלהם לא היה בשביל חטא שחטאו בשנאת חנם דבאמת אין החטא ההוא חמור כ"כ מצד עצמו לשיספיק להענישם עונש עצום כזה אלא מצד מה שהמשיכו על עצמן הקליפה ששונא' ג"כ בחנם ולענין חנם באמת אין שום טעם וזה דקאמר ללמדך ששקולה שנאת חנם כמו אם היו פושעים בע"ז וג"ע וש"ד והיו מתנהגין עמהם בדין וממילא היו ראויים לעונש גדול מצד הדין כמו כן נענש עתה מחמת שנא' חנם שלא כדין והנה החטא של שנאת חנם לא היה רק בזמן בית שני אבל בזמן בית ראשין לא היה שנא' חנם אבל אז חטאו בע"ז וג"ע וש"ד והנה כשנחרב בית ראשון ירדו ישראל ירידה גדולה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא כמ"ש ותרד פלאים כלומר ירידה מופלאה עד שכמעט היה נראה להם שלא היו ראויים לעונש מופלג כזה וכדכתיב בפ' נצבים ואמרו כל הגוים על מה עשה השם ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה והנה בשביל כן היה עולה על הדע' לכאורה שהיה אז ג"כ שנאת חנם כמו בבית שני וא"כ באמת אין לבקש שום טעם על ענין חנם וזהו דקאמר המדרש בי השם הוגה יכול על מגן פירוש על שנאת חנם נענשו כ"כ ת"ל על רוב פשעיה דבאמת אז לא היה ביניהם שנאת חנם אלא שהיו ראויין לעונש עצום כזה על שחטאו בג' עבירות היותר חמורות שהם ע"ז וג"ע וש"ד ובדין היו נענשים וכדכתיב בפ' נצבים בהדי' תשובה נכונה על שאלת מה חרי האף הגדול הזה כתיב שם על אשר עזבו את ברית השם יעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם ועתה מתורץ ממילא מה שהיה נראה תמוה לכאורה מסתיר' וברי רז"ל שאמרו לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה ממ"נ אי קאי על בית שני הלא לא היה אלא מחמת שנאת חנם ואי קאי על בית ראשון הלא היה אז ע"ז וג"ע וש"ד אבל הענין הוא כך בהקדי' מה ששמעתי מאדם אחד ושמו ר' איסר מבראד אחד מיושבי קלויז כי הנה יש לדקדק מה חטא הוא זה מה שדנו דין תורה וכי היה להם לדין לפנים משורת הדין דא"כ יהיה לצד שכנגדו חוץ לשורת הדין שיהיה עול במשפט אבל הענין הוא כך כי הנה ארז"ל בב"מ סוף פרק השוכר את האומנין דף פ"ג ע"א רבה בר בר חנה תברי ליה הני שקולאי חביתא דחמר' שקיל לגלימייהו פירש"י לפי שהיה בפשיעה) אתו אמרו לרב אמר וה הב להו גלימייהו א"ל דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים (כפירש"י לפנים משורת הדין) יהב להו גלימייהו א"ל עניי אנן וטרחינון כולא יומא כפינין ולית לן מידי א"ל זיל הב להו אגרייהו א"ל וינא הכי א"ל אין ודרך צדיקים תשמור (פירש"י שיפיה דקרא הוא) והנה ודאי כששנים באים לדיין ודון ודאי אין לו לדון אלא קו הדין בלבד שלו להטות ח"ו לזכות לאחד לפנים משורת הדין דא"כ יהיה לאחר חוץ לשורת הדין אבל כשיש ריב בין אדם אחד ובין הדיין עצמו הרי אז מוטל על הדיין להתנהג עם בעל דין שכנגדו לפנים משורת א ולוותר כנגדו וז"ש בגמרא לא חרבה ירושלים אל על שהעמידו דבריהם דבריהם דייקא כלומר דבריה' של הדיינין עצמן כשהיה לדיינין ריב עם אחד מן השוק העמידו דבריהם על ד"ת שלא התנהגו לפנים משורת הדין והנה לכאורה היא תמוה וכי כדאי הוא ליחרב ירושלים בשביל שלא התנהגו לפנים משורת הדין אבל הענין הוא דבאמת עיקר חורבן לא היה אלא בשביל ע"ז וג"ע וש"ד והא דאמרו דירושלים לא חרבה אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה מדקאמר אלא משמע שלא היה להם חטא אחר הכי פירושו דאלו היו מתנהגים לפנים משורת הדין אף שהיו חוטאים בע"ז וג"ע וש"ד אעפ"כ לא היה נענשים דאז היה הקב"ה מתנהג עמהם ג"כ לפנים משורת הדין והיה מוחל להם כמו שהזכרנו לעיל כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו אבל בשביל שלא התנהגו כ"א בדין גמור היה הקב"ה מתנהג ג"כ עמהם בדין והיה מענישים על עונם שעברו בע"ז וג"ע וש"ד כנלע"ד

מה שארז"ל תשובה מיראה עושה זדונות כשגגות ומאהב' כזכיות יובן עפ"י משל לראובן שסטר את שמעון על לועו בעבור שטעה בו ונדמה לעינין שהוא לוי שהיה אויבו וחרה אפו של שמעון על ראובן בחשבו שראובן הכירו ונתכוון להכותו ואח"כ כשהכיר ראובן שהמוכה הוא שמעון ולא לוי אויבו והצטער מאוד ונתחרט חרטה עמוקה על הכאתו לשמעון וסיפר ראובן צערו וחרטתו לפני יהודא על אשר קרהו בהכאת לשמעון בחנם ושמעון שמע מאחורי הכותל גודל צער וחרטה של ראובן וע"י יתברר לשמעון שהכאת ראובן אותו הי' בשוגג ומוחל לו וכן דומה לזה לדן שהכה את נפתלי במזיד ונפתלי היה תקיף גדול והיה יכול להעניש את דן אלף פעמים ככה רק דן לא ידע תקיפותו של נפתלי לשיירא מלפניו ואח"כ נודע לדן תקפו של נפתלי להענישו מאוד והתחרט מאוד לפני גד חרטה עמוקה מה היה לי שהכיתי את נפתלי שיכול להענישני אלף פעמי' ככה וכשנפתלי שומע חרטת דן העמוקה מוחל לו בעבור שנתברר אצלו שהכאת דן אותו היתה בשוגג בבלי דעת תקפו ואלו ידע תוקף נפתלי בתחלה לא הי' מכהו כלל ואע"פ שדן הכירו ונתכוין אליו להכותו מ"מ הרי לא ידע תוקף נפתלי הרי הוא כאלו לא נתכוין דן להכות את נפתלי שהוא תקיף כ"א לאיש חלוש נתכוין להכותו ודומה זה למשל הראשין שאלו היה יודע ראובן שזהו שמעון לא היה מכהו אך הכהו מפני שהיה נראה לעיני ראובן כאלו היה לוי ולא שמעון רק במשל הראשון היה תלוי טעות רא בן בחלישות עיניו הגשמיים ובמשל השני היה תלוי הטעות בחלישות עיני שכל דן שלא הבין מתחלה תוקף נפתלי כמו כן