עמוד העבודה רפט

להתפלל ג"כ בדבקות כמו בתפלת השחר אבל אינו יכיל להתפלל בדבקות כ"כ כמו בבוקר על כי נסתלק ממנו אור הדבקות של שחרית בעבור חטא קטן מאוד דהיינו שהסתכל בעיניו במקום שלא היה צריך להסתכל או בעבור שדיבר איזה שיחה בטילה דברים של מה בכך שלא היה מגיע לו שום תועלת משיחה ההוא ובעזה"י אסביר לך פה הענין הלזה כי הנה ידוע שהקדושה והטומאה לא יצוייר שישכנו ביחד כמ"ש כי יד על כס י"ה וגו' כמ"ש למעלה בטעם ד' על מאמר במקום שבע"ת עומדים וכו' ולפ"ז יקשה א"כ היה ראוי שלא להמצא בעולם כ"א צדיקים גמורים שאין בהם רק קדושה ולא קליפה או רשעים גמורים שאין בהם רק קליפה ולא קדושה אבל בינונים שיש בהם קדושה וקליפה ג"כ והיאך אפשר שימצאו בינונים בעולם והא א"א לקדושה וקליפה לשכון ביחד באיש אחד אמנם הענין הוא כי הנה דרך הטבע שיברח אדם ממקום שיש בו סרחון וריח רע מגונה מאוד אבל כשהריח רע אינו גדול כ"כ ימצא לפעמים שיאנוס האדם א"ע ויסבול לאיזה הכרח אבל מי שהוא רך וענוג ומפונק מאוד לא יוכל לסבול אפילו סרחון מעט מאוד יותר קשה יהיה למפונק לסבול סרחון מועט ממה שקשה לסבול לאינו מפונק סרחון עצום והנה אי' בזוהר לן לך סימן פ"ה ע"ב על פסוק אני לדודי ועלי תשוקתו וז"ל שם בפסוק אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה וז"ל הזוהר ח"ח מה כתיב אני לדידי ועלי תשוקתו אני לדודי בקדמיתא ולבתר ועלי תשוקתו אני לדודי לאתקנא לי' דוכתא בקדמייתא ולבתר ועלי תשוקתו דבר אחר אני לדודי דהא תנינין שכינתא לא אשתכחת עמהן דחייביא כיון דאתי בר נש לאתדכאה ולמקרב גביה דקב"ה כדין שכינתא שריא עלי' הה"ד אני לדודי בקדמיתא ולבתר ועלי תשוקתו אתא בר נש לאתדכאה מדכאין לי' עכ"ל הזוהר לענינינו. והכוונה של פירוש השני של הזוהר הוא לפי שהשכינה הוא התשוקה של הקב"ה והנה מפירוש הא' של הזוהר התבאר למי שיש לו עינים שטבע הקדושה להתפשט בכל מקום לשרות על כל אחד ואחד מישראל רק שלא יהיה שם סרחון וזוהמת עון וכשאין שם טומאת עון אז שוב א"צ תחבולה להמקוך על עצמו קדושה כי ממילא הקדישה חפצה לשרות ולשכו' עליו ואם יחטא אפי' חטא קטן מאוד תברח ממנו קדושה עצומה כי לרוב קדושתה לא תוכל לסבול אפי' סרחון מועט ומהאי עמא הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ע"י חטא קטן אפי' כחוט השערה מגרש קדושה דולה ממנו ואי' בזוהר על פסוק כי את מקדש שם טמא ונכרתה דהוא קאי על השכינה שהיא קרוי מקדש ה' ואף כי לא יצוייר דיסאיב לשכינתא בל מאן דסאיב אתרהא כאלו סאיב לדידה כי עיקר החרון אף הוא על מי שמגרש קדושה מאתו כמו שהקדושה שמחה עד מאוד בהיותה מוצאה קום לשרות לשם הנה בהיותה צריכה להסתלק מן המקום ההוא ששרתה עליו יש לה צער כפול ומכופל ויותר היתה חפצה הקדושה שלא לשרות שם בתחלה משתשרה שם ואח"כ תגורש משם וזה תבין ממ"ש הזוהר מאן דסאיב אתרא דשכינתא כמא דסאיב לדידה משם תבין החרון אף והכעס ש, השכינה על מאן דתריך לה מאתרהא ששרתה שם בתחלה והנה מי שיצרו מסיתו לעבור עבירה קטנה והוא כובש את יצרו ממילא מגרש מאתו כח טומאה מועטת ועי"ז נמשך עליו קדושה עצומה כ"כ מה שבתחלה לא היתה הקדושה ההיא יכולה לשרות עליו מפני הסרחון המועט ההוא שהיה בו כי קדושה עצומה תברח אף מסרחון המועט עכשיו בגרשו מאתו הסרחון המועט ההיא גורם עי"ז שקדושה עצומה תשרה עליו וזהו משארז"ל אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה וזהו הטעם שארז"ל על והיה עקב תשמעון אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון ונאמר שם בפסיק שכר עצום ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבע לאבותיך ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך וגו' ע"ש בפסוק וזהו הטעם ג"כ שהזהירו רז"ל הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה ומהאי טעמא אמר בן עזאי ג"כ במס' אבות הוו רץ למצוה קלה כבחמורה וזה שכתוב בס' חובת הלבבות ואל ימעט בעיניך שים דבר שתעשה לשמו ית' אפי' במלה או בראי' כי המעט ממך הוא רב אצלו והיינו משום דע"י כבישת יצרו בדבר מועט מגרש ממנו טומאה קטנה וע"י זה ממילא נמשך עליו קדושה עצומה ובמקום אחר כתבתי בשם ספר הקדוש שני לחות הברית טעם נכון על מה שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ועפ"ז מפרש משארז"ל על ר"ע כשהליצו בעדו באמרם זו תורה וזו שכרה והשיב הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה ואין כאן מקומו לענ"ד נראה כוונה במשארז"ל הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה דהכוונה היא מה שהצדיק קיבל על עצמו איזה פרישות יתירה אף שהוא דבר מועט מאוד והתורה לא היתה מחייבת אותו בדבר הזה אלא שהצדיק קיבל על עצמי פרישות יתירה לפנים משורת הדין ואח"כ כשיעבור הצדיק על אותו דבר שקיבל על עצמו אז מענישין אותו אפי' הוא דבר מועט מאוד כחוט השערה כי הנה ידוע בגר שנתגייר וקבל על עצמו כל התרי"ג מצות ואח"כ עבר עבירה שחייבין עלי מיתת ב"ד ממיתין אותו אף שבגיותו לא היה חייל עלי' מיתה מ"מ כיון שקיבל על עצמו חייב כמו כן מי שמקבל עליו איזה פרישות יתירה הוי כמו גירות מועט שנתגייר לאותה פרישות יתירה ואין יכול לחזור ואם עבר על אותו הפרישות מענישין אותו לפי שכשקיבל עליו אותו הפרישות המשיך על עצמו קדושה ואח"כ כשעובר על הפרישות מגרש ממנו אותה הקדושה והקב"ה כועס ע"ז ונלע"ד זה שאמר הכתוב והתקדשתם והייתם קדושים כלומר כשתנהגו עצמיכם מרצונכם באיזה דבר קדוש א