עמוד העבודה רפז

מציאותו והויותו והמש לבזה לסוחר אחד שדרכו כל הימים לילך עם שתים או שלשה עגלות סחורה לעיר ברעסלא על יומא דשוקא אשר שם בזמן המוגבל וכשמגיע לערך ארבעה או חמשה שבועות לפני יומא דשוקא אז נמלך ומתיישב במחשבתו איזה מין סחורה יוליך לשם ובאיזה חנות יניח סחורתו כשיבא לשם ואם איזה סוחר יחליף סחורתו בסחורה אחרת והנה זה האיש באותה שעה שמחשב כן הרי הוא באותה שעה בעיר ברעסלא ואע"פ שאנו רואין אותו לעינינו פה בבראד אמת הוא שגוף של זה האיש הוא בבראד אמנם עיקר עצמותו שהוא מחשבתו שהוא עיקר היותו של אדם כידוע אצלו בדרוש המחשבה שלו הנה עיקר עצמותו הוא בברעסלא ואין שייך לומר על זה האיש שהוא בבראד רק מחשבתו היא בברעסלא שאין שייך לומר מלת רק על המחשבה שהיא עיקר חיותו ומציאותו אבל להיפוך יצדק היטיב מלת רק לומר שזה האיש אשר הוא חישב לע"ע בעניני ברעסלא הנה הוא בעיר ברעסלא רק גופו הוא בבראד שעל גופו שייך לומר רק כי הוא טפל אל הנשמה והרי כשאדם נפטר ומת ומושכב על הארץ אומרים בני אדם שהוא בעלמא דקשוט ואע"פ שאנו רואי' אותו כאן בהאי עלמא הלא את מי רואין כאן את עפרו שהוא הגוף אבל נשמתו ומחשבתו כבר הם בעלמא דקשוט והנה המחשבה יכולה ברגע לבא לברעסלא כי תיכף שמצייר ברעסלא במחשבתו הרי כבר מחשבתו מתפשטת בברעסלא והמחשבה א"צ לעגלה ולסוסים ולהוצאות אמנם כשיגיע סמוך ליומא דשוקא אז צריך לעגלה ולסוסים להוליך גופו הכבד וסחורתו המתה לשם אבל המחשבה היא רוחניי' ודבר רוחני אינו תופס מקום ואינו תופס זמן לכן ברגע אחד מתפשט' המחשבה אף על אלף פרסאות או יותר הרבה וכמו כן אדם שחושב בגדול' הבורא ורוממותו וחכמתו וחסדו והשגתו ונפלאותיו והנהגתו את העולם הרי באותה שעה שמחשב כן בבורא הרי כבר הוא אצל הבורא והבורא הוא אצלו והוא עם הבורא והבורא הוא עמו כי עד מהרה תרוץ דבר המחשבה הנה התבאר מכל זה כי בכל מקום שמתפשטת מחשבתו של אדם שם הוא עיקר עמידת זה האדם ומציאותו והשתא יובן במקום שבעלי חשובה עומדי' במחשבתם דהיינו במקום רחמים העמוקים והעצומים מאוד אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם כי אם במקום רחמים נמוכים ומעוטים לפי שבעל תשובה הדוחק מביאו לחתור אחר רחמיו העמוקים שאין לו שום תחבולה אחרת להתקרב אצל הבורא אמנם הצדיק אין מי שיכריחו לחתור אחר רחמיו העמוקים ית"ש ולעמוד שם במחשבתו במקום גבוה כזה ולכן לא ימשיך על עצמו רחמים עמוקים כ"כ

טעם ד' הוא עפ"י מה שמצאתי כתוב בספר נשמת אדם פירוש על פסוק שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב דקשה פתח במציאה וסיים בשלל והל"ל כמוצא מציאה רבה או כשולל שלל רב ופי' שם כי הנה מי שמוצא מציאה רבה אע"פ ששמח מ"מ מעורבת השמחה בפחד שלא ילשינוהו בפני המלך או אם אדם אחד ישלול שלל עצום ג"כ השמחה שלו מעורבת בפחד שמא יתגלה הדבר ויחייב ראשו למלך אבל כשאיש אחד שלל מאדם אחד שלל רב ואח"כ הוחזר להנגזל אותו השלל הרי אז שמחת הנגזל היא שמחה שלימה והנה כמו כן הוא הדבר בנשמה של האדם קודם בואה לזה העולם אז מלמדין אותה כל התורה כולה והשגת הנשמה אז היא עצומה מאוד כמשארז"ל נר דלוק על ראשו וצופה ומביט בה מסוף העולם ועד סופו ובבואה לזה העולם משכחין ממנו כל התורה וכשנתגדל ולומד תורה הרי התורה ההיא אינה חדשה אצל האדם אלא כדמות זכרון שנזכר מה ששכח בבוא הנשמה לעוה"ז אבל באמת כל מה שהאדם לומד בתורה בעוה"ז ומחדש כבר היתה הנשמה יודעת כל זה נמצא מתחלה קודם בוא הנשמה לעולם היתה יודעת הרבה מאוד ובבואה לעוה"ז נשלל ממנה כל חכמתה ואח"כ כשלומד מחזירין לה אותו השלל וזש"ה שש אנכי על אמרתיך שאני לומד כמוצא שלל רב והנה ידוע כשאדם אחד היה עני בתחלה ואח"כ נתעשר ודאי שמחתו גדולה מאוד וכשחוזר אח"כ לעניותו כבראשונה אז יש לו צער כפול ומכופל ממה שהיה לו בתחלה בעניותו הראשון כי כשיוצא האדם מענין אחד להפכו אז ההרגשה גדולה מאוד בין מטוב לרע ירגיש צער מופלג ומרע לטוב ירגיש עונג מופלג כמבואר אצלי במקום אחר על פסוק כי רגע באפו וגו' ועל מאמר צדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה והנה ידוע שסטרא דקדושה וסטרא דקליפה המה שונאים עצומות זה לזה לעולם כמש"ה כי יד על כס יה מלחמה לה' שהוא כולל כל סטרא דקדושה בעמלק שהוא הס"מ הכולל כל סטרא דקליפה מדור דור כלומר לעולם המלחמה והשנאה ביניהם. והנה ידוע מי שיש לו אוהב גדול כשיש צער לאוהבו יש לו ג"כ צער וכשאוהבו שמח הוא ג"כ שמת ובשונא להיפוך כי נחת השונא צער הוא לו וצער השונא נחת היא לו והנה ידוע כשאדם חוטא אז מכניס נצוצי הקדושה לתוך הקליפה וגורם נחת לקליפה וצער לקדושה ואח"כ כשב בתשובה מוציא מן הקליפה כל ניצוצי הקדושה שהכניס בתחילה לקליפה ועי"ז מגיע לקליפה צער כפול הרבה יותר משאם לא היה מכניס בתחלה ניצוצי הקדושה לתוכה כי מן העשירות לעניות הרגש' המרירות גדולה מאוד והקדושה יש לה נחת כפול אחד שאותן ניצוצי הקדושה שנשללו ונגזלו ממנה חוזרים לה והשנית שע"י צער הקליפה מגיע נחת עצום לקדושה שהיא שונאה ובתחלה בשעת החטא היה הדבר להיפוך וזהו לא נתמלאה צור אלא מחורבנה, של ירושלים כשזה קם זה נופל פי' כי הקימה של אחד מהם היא המפלה של השנית לפי ששונאים זה לזה