עמוד העבודה רעב

אם יכהו אדם אחר אין ראוי לו שיחרה אפו כי הלא לא אותו הכה שהרי הוא אפס ואין והרי הגוף שקיבל ההכא' הרי הוא לו כמו אחר שהרי בלתי חלקו ית' הוא אפס ואין ואת מי הכה הוי אומר חלקו ית' הכה ואם ירצה הוא ית' הוא ית' מכת חלקו מן המכה ואם לא ירצה לא יתבע והטוב בעיניו יעשה סוף דבר המוכ' ודאי אין ראוי שיחרה אפו בעבור עצמו שנמצא שחושב הוא שהוא יש לו מציאות בפ"ע ומפריד את עצמו ממשלתו ית' כי מה לו לכעוס קודם שהוא ית' יתבע מכהו כי אולי הוא ית' לא יתבע מכתו או עלבונו

והנה ידוע בספרי דקדוק שיש ג' גופים גוף נוכח גוף נסתר גוף מדבר בעדו והנה מלת הוא נופל על גוף נסתר ומלת אתה נופל על גוף נוכח ומלת אני נופל על אדם המדבר בעד עצמו והנה מלות אני והוא ואתה בהכרח נופל על דבר שיש לו מציאות כי במה שאין לו מציאות והוא אפס ואין לא יפול שם לא מלת הוא ולא מלת אני ולא מלת אתה כי האפס והאין אינו לא אני ולא הוא ולא אתה והנה מי שיאמר על עצמו אני דהיינו אני הלכתי או דברתי או אכלתי הנה לא יצדק מלת אני באמת זולת מבחינת מה שהוא חלקו ית' שזה הדבר שהוא חלקו ית' יש לו מציאות גמור ושייך שפיר לומר עליו מלת אני אבל זולת חלקו ית' הרי הוא אפס ואין ולא יצדק עליו לומר מלת אני ובדוגמא הזאת צריכין לפרש ג"כ מלת הוא הנאמר על הנסתר ומלת אתה הנאמר על גוף הנכח שלא יצדקו באמת רק בבחינת מה שהאדם הוא חלקו ית' ובזולת חלקו ית' אין שם לא אני ולא הוא ולא אתה וזהו שאמר הכתוב ראו עתה כי אני אני הוא כלומר רק אני יכול לומר על עצמי אני מפני שאין אלהים עמדי ואני נמצא לעצמי ואין למעל' ממני שישלוט עלי ח"ו אבל זולתי אין שם אני כלל רק אני הוא אני אבל לא זולתי וזהו שאמר הלל בשעת שמחת בית השואב' שלא הי' שם שמחה של הוללות ח"ו אלא שמח' של מצוה ויהי כנוח עליו הרוח הזכיר התקשרות כל הנמצאים שם בו ית' ואמר אם אני כאן כלומר אם הוא ית' כאן במחשבתינו שעליו לבד יצדק לומר מלת אני באמת דהיינו כשאנחנו מקשרים מציאותינו בו ית' אז הכל כאן כלומר הרי כל הנמצאים כאן יש להם ממשות ואם אין אני כאן כלומר זולת חלקו ית' מי כאן הרי הכל אפס ואין דכשהוא ית' יטול חלקו שנתן בנו לא ישאר מאתנו מאומ' כ"א אפס ואין וזהו שארז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו היינו שמקשר כל עצמותו בו ית' דהיינו נפשו ורוחו ונשמתו וגופו בכלל ובפרט רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו ועורו ובשרו ועצמותיו ושערו ומלבושיו ודירתו ושדהו ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר יש לו כל אלו יקשור בו ית' לומר שהם כולם שלו ית' וזולת חלקו ית' בכל אלו הרי כולם כאפס ואין ואע"פ שלמרא' עינים יש להם מציאות ממשיי ותופס מקום מיהו השכל רוא' שהמציאות הממשיי שלהם הוא בבחי' מה שהם שלו ית' והנה מי שמקשר את עצמו בו ית' ומצייר בעצמו שזולת חלקו ית' הרי הוא כמו שאינו הנה מחמת דבקות מחשבתו שואב משם שפע חכמה והשגה נפלאה כי שם הוא מקור החכמה והחיים ומלבד זה לא יאונה לו כל און וינצל מכל נזק ופגע רע כי הנה דרך כל אדון להגן בפני עבדו שאם שום אדם יעשה לו שום דבר רע יקום נגדו באף ובחימה להנקם ממנו וכן מי שמקשר את עצמו בו ית' אין לך עבד השם כמוהו ונאמר מה יעשה לי אדם השם לי בעוזרי משא"כ מי שהוא מופקר ויוצא מתחת ממשלתו ית' הרי גם הבורא מפקירו וכל הקודם זכה בו

וניחא נמי מש"ה והאיש משה עניו מאוד מכל האדם כי ודאי שמשה היה יודע ומכיר את עצמו איך שהשגתו נפלא' ואין שום נברא כמוהו ואין מושלם כמוהו אמנם אין ראוי לו להתגאות בכל זה כי כל זה הוא חלקו ית' ואינו שלו ובמה יתגאה והנה משה לא היה מוצא לעצמו שום יתרון על הפחות שבפחותים כי בין אות' בחינה שנשתוה עם הפחות שבפחותי' ובין היתרון שלו על הפחות שבפחותים הכל הוא שלו ית' וא"כ לא היה מתגאה אף נגד פחות שבפחותים המשל בזה לאדם אחד שהיה לו שור כחוש ושור שמן אין לשור שמן להתגאות נגד שור הכחוש לומר לו אתה כחוש ואני שמן כי השור הכחוש יוכל להשיב לו כמו שאני בכחישותי איני ברשות עצמי כך אתה בשמנך אינך ברשות עצמך שאם ירצה אדונינו לשחוט את שנינו לא ישאר מאתנו מאומה אמנם האדון של השורים יש לו להתפאר בשור שמן יותר מבכחוש כמו כן לא היה לו למשה להתפאר בשלמותו נגד הפחות אמנם הוא ית' יש לו להתפאר במשה יותר ממה שיתפאר באדם אחר ועיקר ענוה של משה היה במה שעשה את עצמו כמי שאינו מחמת התקשרותו כל עצמו ושלימתו בו ית' ולפיכך אמר ונחנו מה כי תלינו עלינו כי הלא אנחנו אפס ואין וכי שייך להתלונן על אפס ואין ונאמר אח"כ לא עלינו תלונותיכם כי אם על השם כי הנה דרך המתרעם על זולתו בפניו הוא מכוין לעגמת נפש של חבירו לכן אמר לא עלינו תלונותיכם נופל כי אין לנו הרגשה בתלונותיכם עלינו כי הלא אנחנו אפס ואין ומי שהוא אפס ואין איך ירגיש ולא יחרה אפינו כלל על תלונותיכם עלינו ואין תלונותיכ' נופל עלינו כ"א על השם שחרו אפו ית' על תלונותיכם שהוא בחנם ומעת' לא קשה על מה שמש' היה כולל את אהרן בענין ענוה שאמר בלשון רבים ונחנו מה וכי שייך לוותר על כבוד חבירו שלא מדעת חבירו זה אינו דמאחר שהשכל מחייב ענין הענוה כי כל עצמותו וכל מה שיש לו הכל הוא של הבורא ית"ש וזולת חלקו ית' הכל הוא אפס ואין וא"כ הי' רשאי משה לכלול עם עצמו את אהרן ואף כל העולם כולו היה רשאי לכלול כיון שכל העולם הוא שלו ית' ובזה יובן ג"כ משארז"ל כל המתגאה כאלו כופר בעיקר שמאחר שאין רשאי להתגאות במה שאינו שלו והנה