אלפי מנשה עה"ת צט

דגים וחגבים נאכלים חיים וכדמשמע בש"ע ביו"ד סי' י"ג ואמאי לא יהא גם בהם איסור משום לא תאכלו על הדם וכבר עמד בזה התב"ש שם וכתב לחלק דדוקא בהמה חי' ועוף דחיותם חשוב שפיר שייך לא תאכלו עה"ד משא"כ דגים וחגבים דאין דמם וחיותם חשוב עיי"ש בתב"ש סק"ה וסק"ח והנה חילוקו הוא דוחק גדול בעיני ולדעתי נ"ל לחלק דדוקא בהמה וחי' ועוף שיש בהם איסור אבמה"ח ובשר מן החי וא"כ סרו ההיתר אכילה מהם תליא במיתתם שצריכין שחיטה כדי להמית אותם הלכך היכא ששחטה ועדיין היא מפרכסת דלא מתה לגמרי שלא יצאה ממנו דם הנפש והוא דם שהנשמה יוצאת בו אף שא"י לחיות עוד ואם חתך ממנה אז אבר או בשר ליכא איסור אבמה"ח או בשר מן החי כיון דא"י לחיות עוד מ"מ הזהירה התורה שאסור לאכול אותו אבר או אותו בשר עד שתצא נפשה מפאת דלא תאכלו על הדם כיון דעיקר ההיתר אכילה ממנה תליא במיתתה והרי עדיין נפשה בתוכה שלא יצא ממנה הדם שהנשמה יוצאת בו משא"כ בדגים וחגבים שאין בהם איסור אבמה"ח ובשר מן החי וא"כ ההיתר אכילה מהם לא תליא במיתתם ממילא ל"ש בהו לומר לא תאכלו על הדם וז"ב בעיני וא"כ ה"נ בן פקועה דלית בו איסור אבמה"ח ובשר מן החי ממילא ליכא איסור דלא תאכלו על הדם. וכן יש להוכיח נמי מש"ס חולין דף ע"ה ע"א מהא דמדמינן בן פקועה לדגים לענין טומאת אוכלין ומאן דס"ל דדגים מקבלים טומאה מחיים דחשיבי אוכל משיצודו כיון דא"צ שחיטה ה"נ בן פקועה מקבל טומאה מחיים דחשיב אוכל כיון דא"צ שחיטה עיי"ש בגמרא וברש"י שם ואי נימא דב"פ אסור לאכול מחיים משום לא תאכלו על הדם א"כ הרי כ"ז שהוא חי לא חשיב אוכל ולא דמי לדגים דמותר לאוכלן חיים אע"כ דגם בן פקועה מותר לאכול מחיים ול"ש לא תאכלו על הדם וממילא ה"נ בהנברא ע"י ספר יצירה. ועיין גם בטו"ז בי"ד סי' י"ג סק"ג דמשמע שם מלשונו דאבמה"ח מב"פ מותר לאוכלו אפי' בעוד הב"פ חי עיי"ש ומה גם דהרי הטו"ז שם מדמה ב"פ לחגב שכתב רש"י דהואיל דאין טעון שחיטה לית בי' משום אבמה"ח עיי"ש בטו"ז והלא חגב נאכל חי ואין בו משום לא תאכלו על הדם וכמ"ש התב"ש הנ"ל וא"כ בע"כ דדעת הטו"ז הוא דהה"נ ב"פ. ועיין גם בח"ס חיו"ד סי' י"ד מ"ש בענין השוחט בן פקועה בשבת אי חייב או דילמא הוי מקלקל כיון דבב"פ אפשר שיחתוך ממנה אבר ויאכל ועדיין היא עומדת לגדל ולחרישה וכדומה נמצא השחיטה הוא קלקול גמור עיי"ש מה שהאריך בזה וע"כ דדעתו הוא ג"כ דגבי בן פקועה ל"ש איסור דלא תאכלו על הדם דאל"כ הרי אי אפשר כלל שיחתוך ממנה אבר ויאכל ויהא עדיין עומדת לגדל ולחרישה וכדומה ושפיר הוי השחיטה תיקון ולא קלקול. אך פלא בעיני מדוע אינו מזכיר כלל מדברי הפר"ד והתב"ש והצל"ח הנ"ל

אך יש לשדות נרגא אחרת בתירוצא דרבו של המהר"ש יפה ובתירוצא דהשל"ה הנ"ל דהנה בשטמ"ק ב"ק דף מ"א בהא דמקשה שם בגמרא ממשמע שנאמר סקל יסקל השור א"י שהוא נבלה ונבלה אסורה באכילה מה ת"ל לא יאכל את בשרו הקשו התוס' דלמא אצטריך לבן פקועה ומביא השטמ"ק שם בשם הרבינו ישעי' שמתרץ דב"ט מ"מ נחירה בעי עיי"ש והנה דברי הרבינו ישעי' אלו אינם כדברי הפר"ד הנ"ל דהא הפר"ד כתב דמש"ה ב"פ בעי נחירה משום לא תאכלו על הדם וא"כ הקפידא הוא שלא יהא חי וא"כ אם מת או נהרג מותר לאכול הבשר דתו ל"ש לא תאכלו על הדם דהא מת הוא וכ"כ בהדיא התב"ש בשמ"ח בסי' י"ג עיי"ש אבל הרבינו ישעי' בזה שכתב דב"פ בעי נחירה בע"כ כוונתו דבעי נחירה בסימנים דוקא ואם מת מעצמו או נהרג הוי נבלה ואסור באכילה וכמו למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת דאם מת העוף או נהרג הוי נבלה דאל"כ היכי משכחת לה נבלת עוף טהור וכמ"ש התוס' בחולין דף כ' ע"א ד"ה לא אמרן עיי"ש ולפי"ז שפיר מתיישב בתירוצו קושית התוס' הנ"ל דהא אף אם נוקמי הקרא דלא יאכל את בשרו בבן פקועה ג"כ מקשה הגמרא שפיר דל"ל קרא דלא יאכל את בשרו הלא כיון שנסקל ולא הי' נחירה בסימנים הרי הוי נבלה ואסור באכילה. דאי כוונת הרבינו ישעי' ככוונת הפר"ד הנ"ל הרי לא נתיישב בתירוצו קושית התוס' הנ"ל דהא הדרא הקושיא לדוכתי' דלמא אצטריך קרא דלא יאכל לבן פקועה דאי לאו קרא הי' מותר באכילה אף שנסקל כיון דמ"מ אינו חי והבן. ולפי"ז דכוונת הרבינו ישעי' הוא דב"פ בעי נחירה בסימנים דוקא וכמו עוף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת א"כ הרי שייך בו איסור אבמה"ח וכמו בעוף דשייך בו איסור אבמה"ח אפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת וכמ"ש בספר מלא הרועים ערך עוף אי טעון שחיטה אות ט"ו עיי"ש וא"כ לפי"ד הרבינו ישעי' הנ"ל ליתא לתירוצא דרבו של המהר"ש יפה הנ"ל וממילא ליתא נמי לתירוצא דהשל"ה הנ"ל אחרי דלפי"ד הרבינו