אלפי מנשה עה"ת טו

בפירוש זה אחרי דממה דקאמר ר' יוחנן דמסש"ס לא הוזהר אדה"ר על אבמה"ח משום שלא הותר לבשר תאוה מזה מוכח להדיא דס"ל לר' יוחנן דאפי' אבמה"ח שנפל מאליו הוא ג"כ בכלל איסור בשר וכמו שכתבתי לעיל בסמוך וא"כ כש"כ היא דס"ל לר' יוחנן דמתה מאלי' שהיא בכלל איסור בשר ולא כשיטת התוס' דהא מתה מאלי' גרע טפי מאבמה"ח שנפל מאליו וכמבואר להדיא בתוס' שם וא"כ הרי א"א כלל לפרש מה דקאמר ר"י אדה"ר שלא הותר לבשר תאוה דכוונתו הוא רק לשחוט ולאכול אבל מתה מאלי' היתר הבשר לאדם אלא כוונתו שלא הותר לבשר תאוה היינו אפי' כשמתה מאלי' והבן. מיהו מיש עוד היפ"ת הנ"ל או אם הקריב קרבן שלמים הותר הבשר גם לאדם פי' זה ניתן להאמור דשפיר יש לפרש כן כי זה הוא כמו דאיתא בש"ס חולין דף ט"ז ע"ב שנאסר לישראל במדבר בשר תאוה ופרש"י שאין יכולין לאכול אלא בשר שלמים עיי"ש וה"נ הכא מדקאמר ר' יוחנן בשר תאוה דוקא בקל יש לפרש דכוונתו הוא בשר תאוה בלא הקרבה אבל כשהקריב שלמים הותר הבשר גם לאדם. והן אמת דגם בפירוש זה הכא במימרא דר"י יש לפקפק דהנה איתא בש"ס חולין דף ע"ד דאבר ובשר המדולדלין בבהמה וחיי ועוף ושחטן הן אסורין ואין בהם אלא מצות פרוש בלבד ונחלקו הפוסקים בפירושא דאין בהן אלא מצות פרוש בלבד רש"י ותוס' ושאר מפורשים פירשו דאין בהן אלא מצות פרוש היינו מדרבנן ומדאורייתא מותר באכילה עיי"ש והרמב"ם בפ"ה מהלכות מ"א ה"ו כתב דאסור ואין לוקין עליו עי"ש ומשמע דדעתו היא דאסור מה"ת משום אבמה"ח וכן כתב בהדיא ההימ שם הלכה י"א בדעת הרמב"ם שם וכ"כ ג"כ כל האחרונים בדעת הרמב"ם עיין בכו"פ סי' ס"ב ובפרמ"ג בסי' ס"ב בש"ד אות ט' עיי"ש. וא"כ לדעת הרמב"ם א"א לפרש הא דאמר ר' יוחנן במד"ר הנ"ל. דאדה"ר לא הותר לבשר תאוה כפי' היפ"ת לשחוט ולאכול אבל כשהקריב שלמים הותר הבשר גם לאדם דא"כ אמאי קאמר ר' יוחנן דכיון דלא הותר אדה"ר לבשר תאוה לא הוזהר על אבמה"ח הרי אכתי שייך אזהרת אבמה"ח גם באדה"ר והיינו בקרבן שלמים כשהי' בו אבר המדולדל ושחט הבהמה לשם שלמים דמותר לאכול הבשר והו"א דגם האבר המדולדל מותר לאכול קמ"ל קרא דאסור לאכול וכן ראיתי ג"כ בכו"פ סי' כ"ז שכתב לתרץ דעת הרמב"ם שפסק דנח נצטווה על אבמה"ח ולא אדם משום דהי' קשיא לי' הך ברייתא דאכל תאכל זו אבמה"ח הלא לא הותר לאדה"ר בשר וצ"ל דברייתא זו סוברת כמ"ד דשלמים הקריבו ב"נ א"כ שפיר שייך אזהרת אבמה"ח באבר המדולדל לדעת הרמב"ם שהוא אסור מה"ת אבל הרמב"ם שפוסק בהלכות א"מ שעולות סי' א"כ ל"ל דאדם נצטווה לכך כתב דנח נצטווה עיי"ש בכו"פ. אולם י"ל דמר' יוחנן במדיר הנ"ל יש ראי' לדעת רש"י ותוס' ושאר מפרשים דאבר המדולדל אינו אסור רק מדרבנן ומדאורייתא שרי ושפיר יש לפרש כפי' היפ"ת הנ"ל דמה דקאמר ר' יוחנן שלא הותר אדה"ר לבשר תאוה היינו רק לשחוט ולאכול אבל כששחט שלמים הותר הבשר. גם לאדם ול"ש אזהרת אבמה"ח על אבר המדולדל בקרבן שלמים אחרי דאבר המדולדל אינו אסור רק מדרבנן והבן. נח

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו הנה פירשו בספרים נח איש צדיק שלא פגם באות ברית קודש שלא הוציא זרע לבטלה. כי אין אדם מיקרי צדיק אלא אם לא פגם באות ברית קודש ועיין גם בספר נועם מגדים שמפרש בזה אלה תולדות נח ר"ל רק אלה הם תולדותיו ולא הוליד לבהלה וזהו איש צדיק תמים ע"ש המילה עיי"ש בנ"מ ולדעתי נ"ל דזהו דנקוד תיבת צדיק בטעם תביר כי תבי"ר הוא אותיות בריית רמז שנח הי' צדיק בברית שלא פגם באות ברית קודש. והנה ידוע שע"י פגם הברות פוגם בדעת הקדוש והוא בחי' כתר וזה הי' חטא דור המבול וז"ש רז"ל שנער זה בבל שננערו שם מתי מבול כי שנעיר גי, כת"ר עיין מזה בס' קה"י אות ש"נ ונח שהי' צדיק תמים ששמר הברית קודש הרי לא פגם בבחי' כתר וזהו צדיק תמים הי' בדרתיו דרתי"ו עולה כת"ר. והנה כתבו בספרים שלא זה בלבד שלא פגם נח בבחי' צדיק אלא שהעלה גם הניה"ק שנפלו בין הקליפות ונ"ל לרמז לזה דהנה איתא בספר כנפי יונה ח"א פרק פ"ז שהפוגם באות ברית קודש פוגם בשמות העולים מספר פ"ד וצריך להעלותם ולתקנם ע"כ יתענה פ"ד ימים עיי"ש והנה בא"נ עה"ת