יד יצחק - א עה

אש שאינה צריכה נפוח והלא לכאורה חדא מילתא היא:

ומה הן המה אריכות הדברים ומה היא תצא אש ממחשבים. ומה היא שאינה צריכה נפוח. ומה היא עד שהדאיב נשמתן והאמרי לה מאי קאמרי וכל דבריהם צריכים ביאור רב. ונאמר בעזה"ש ליישב כל דבריהם ונבארם אחד לאחד מה שאמרו מאי דכתיב ע"כ יאמרו המושלים בואו חשבון המושלים אלו המושלים ביצרם אולי כוונתם ז"ל דלפעמים יאמר אדם תוכחה לחבירו בעניני העולם והמוכיח אינו בעל עסק וקנין כזה שהוא מוכיח ויכול המקבל התוכחה לחשוב מה ידע המוכיח גודל היצר והחמדה בזה כיון שאינו עסוק כלל בזה. לכן אמרו על כן יאמרו המושלים ע"ע ביצרם היינו שהיצר אתם בענין זה ועכ"ז משלו בו המה יאמרו בואו ונחשוב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה היינו הלא ידוע חשבון של עולם יחשב ההוצאה וההכנסה וזה הוא כלל החשבונות וזהו כוונתם בחשבונו של עולם וכו' הבנה ותכונן אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן בעוה"ב הכוונה דידוע דמתחילה בונין בנין ואח"כ מחנכין אותו. ודרין בתוכו. וזה תבנה בעולם כו' היינו דתעשה לך בנין ולעתיד תכונן בו עיר סיחון אם משים אדם עצמו כעייר זה שמהלך אחר שיחה נאה היינו דידוע דאם משל באדם היצה"ר בענין שמפלס בשכלו ואומר שמועה זו נאה ומצוה זו נאותה ושמועה זו אינה נאה תקנתו הוא שיתבונן וירבה עסקו בתורת ה' ואז ימצא את עצמו שריק הוא ואין בו כח לפלס בשכלו הדל והרזה דברים העומדים ברומו של עולם וכמאמר אבי החכמים אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע אך כל זמן שאינו מעמיק עצמו בעמקות התורה סובר ועולה בדעתו שהוא הוא המשכיל האמיתי ולכן אם משים אדם עצמו כעייר זה שהולך אחר שיחה נאה מה כתיב אחריו כי אש יצאה מחשבון תצא אש ממחשבין. היינו שאם יוציא התורה שנקרא אש שנאמר מימינו אש דת למו וכתיב הלא כה דברי כאש ממחשבין וזהו מהנחשבין לחשבון צדק ואמת ותאכל את שאין מחשבין היינו מה ששגה ברעיונו להטיל שום דופי חלילה באחת מהשמועות והלא זה הרעיון רוח הכוזב אינו ממחשבין ומהנחשבים כלל. ועד עתה דיבר תחילה משלימות האדם השלם שיחשוב מתחילתו הפסד מצוה כנגד שכרה והיפוכה ואחריו אם הוא אדם שרעיונותיו כוזבים לפלס בשקר באיזו ענינים ונרמז באם משים אדם עצמו כעייר זה וכדברינו וכעת להוסיף באו באדם גרוע מזה שהולך אחר יצרו הרע כעייר זה שהולך אחר שיחה נאה היינו שהולך רק בעצת יצרו משום תאותו וחוטא בפועל ממש לא ברעיון לבד כמש"ל. ולזה לא די לו עסק התור' לבדה רק שישים נגד פניו הלהב הגדול שימצאהו הן בגיהנם והן לעתיד לבוא כדכתיב ולהט אותם היום הבא ולכן אמרו להבה מקרית סיחון מקרית צדיקים שנקראו שיחין היינו דאם יזכור הלהבה הרבה אשר תמצאהו ומזה יגבר בצדקתו אז אכלה תוכל לבטל ולהשים לאין [ונרמז במלת אכלה וכן לעיל במלת ותאכל]. ער מואב זה המהלך אחר יצרו. דייקא וכנ"ל בדברינו. כעייר זה שמהלך אחר שיחה נאה וכן אף אם לא עשה עבירות בפועל ממש רק שנתגאה די לו לנפול בגיהנם וצריך לחשוב סופו ולהבתו ואז יתחזק ויהי' בגדר צדיק ואז ירפא לו כי הגאוה אף שהיא רק במחשבת האדם עכ"ז היא שרש כל העונות וכדכתיב בהדיא בתורתנו ורם לבבך ושכחת וגו' ובוא וראה מה שאמרו בסוטה (ה') כל המתגאה כאילו בא על כל העריות וכאלו עבד עבודת כוכבים וכאלו כפר בעיקר ויבוא ביאור דבריהם בדרוש העשירי בעזה"ש ולכן אמרו וכן בעלי במות ארנון אלו גסי הרוח דאמר מר כל אדם שיש בו גסות הרוח נופל בגיהנם וע"כ צריך לחשוב הלהבה שימצאהו ועד זה לא דברנו ברשע הכופר באלהים חיים ולכן יש תקנה למשובתו ויוכל להרפא אבל ונירם אמר רשע אין רם. וא"כ ממילא אבד חשבון אבד חשבונו של עולם דאין כאן הכנסה ואין כאן הוצאה דאם אין דיין חלילה אין דין ח"ו ע"ז אומרים לו. עד דיבון א"ל הקדוש ב"ה המתן עד שיבוא דין. אף שעתה לא אעשה עמך דין עכ"ז המתן מעט ויבוא לך דין הראוי ונשים עד נופח עד שתבוא אש שאינה צריכה נפוח. הכוונה באולי לדרכנו דהאש הנכתב לעיל הוא רק התבוננות בהאש והלא עדיין נכבה האש ואינו נראה כלל אבל האש הזה תבוא לך אש ממש שאינן צריכים נפוח. עד מידבא עד שתדאיב נשמתן היינו שאצל הנפש אמר תבוא אש שאינה צריכה נפוח ואצל הנשמה אמר רק עד מידבא היינו שתדאיב נשמתן כי הלא בת מלך היא והאמרי לה דאומר עד דעביד מאי דבעי היינו שסובר דעונש יותר יגיע להנשמה. ואולי כמו שאמרו ר"ה (י"ז) נשמתן נשרפת ח"ו. לכן אמרו עד דעביד מאי דבעי היינו דלא די בהדאבון לחוד. זהו מה שנראה בכוונת דבריה'. [הגה"ה ובעמדנו בזה נבאר קצת דברי תלמודן בעבודת כוכבים (כ' ב') אמרו עליו על מלאך המות שהוא מלא עינים ובשעת פטירתו של אדם עומד למעלה מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטפה של מרה בידו כיון דרואה אותו החולה מזדעזע ופותח פיו וזורק טיפה של מרה לתוך פיו ממנה מת ממנו מסריח ממנו פניו מוריקות ממנו מת נימא פליגא אדאבוה דשמואל דאמר אבוה דשמואל א"ל מה"מ אלמלא חיישינא ליקרא דברייתא הוי פרענא להו בית השחיטה כבהמה דילמא ההוא טיפה מחתכת להוא לסימנין ממנו מסריח מסייע לי' לר' חנינא בר כהנא דאמר ר' חנינא בר כהנא אמרי בי רב הרוצה שלא יסריח מתו יהפכנו על פניו ע"כ וודאי דחכמינו דרך מליצה ידברו דהאם מהצורך לחרב וחנית ולטיפה של מרה הלא בלא כל אלו יבטלו כחותיו ובפרט דמסיקו דלמא ההיא טיפה מחתכת להו לסימנין והדבר הנראה דהסימנין בשלימות המה ואף אם הדברים כפשוטן מ"מ הלא כמה סודות עמוקים וכוונות ישרות בדבריהם הקדושים כמפורס' ונבאר בעזה"ש כל המאמר בפרטות. ונאמר מה שאמרו עליו על מלאך המות שהוא מלא עינים הכוונה דכל עינו והשגחתו יתן על האדם להחטיאו ולא ירפה ממנו כלל וזהו נרמז במלא עינים של אדם אולי כוונתם בשעה שהיצר הרע מחטיאו ומכשילו ויכול להאדם וזה קראו חכמינו בשעת פטירתו דרשעים בחייהם קרוים מתים כידוע וודאי דאז נפרש ונרחק מאלהינו דהוא אילנא דחייא ומה שאמרו עומד למעלה מראשותיו היינו למעלה ברעיונות מוחו וחרבו שלופה בידו היינו כח הרע להכריתו ולהפרידו מאלהינו וזה נרמז בחרב שהוא להכרית ולחתוך וטיפה של מרה בידו היינו מתחילה הלא החטא קל ונדמה רק כטיפה של מרה ועתה יסברו באמת דאף רק בחטא קל ממית את האדם ומכריתו ומרחיקו מאילנא דחייא כיון דרואה אותו החולה. הוא חולי הנפש דגם זה נקרא חולי וכידוע. מזדעזע ופותח פיו היינו כח התאוני והגאותני וכדומה וזורק טיפה של מרה