יד יצחק - א ז

עשה ול"ת ידחו חד עשה ול"ת דאף דרבותינו בעלי התו' כתבו ביבמות (כ' ב') ד"ה אמר קרא דתרי עשה אין דוחין עשה ול"ת מ"מ חדא דהריטב"א ז"ל חולק על רבעת"ו ז"ל ועוד דהלא הכא איכא ג"כ ל"ת ובהא באולי גם רבעת"ו מודים [וראיית רבותינו בעת"ו אינם מוכרחים]. וע"כ יפרש רבינו דרק על הברייתא יסוב קושית תלמודן דנראה בהדיא מהברייתא זו דג"ז שלא ישמע לאביו שיאמר לו אל תחזיר לא ידענו רק מהקרא דואת שבתותי תשמורו:

שאמרו מניין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו שנאמר וכו' וודאי שלא ישמע לו באמרו אל תחזיר את זה ידענו בלתי שום קרא ודומה לדברינו ירשו רבעת"ו ז"ל לעיל (דף ה' א') ד"ה אמאי על קושית תלמודן שם למאן דאמר הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה עי"ש ופשוט:

כתיב (ירמי' ל"ג] אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ודרשו בנדרים (ל"ב א') אלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי וגו' ואמרו עוד שם גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה. לכן בחרנו מספר האהבה לדבר בענין זה:

בספר השני הוא ספר האהבה בפרק שלישי מהלכות מילה כתב רבינו בהלכה א' וז"ל המל מברך קודם שימול אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה ואם מל את בנו מברך וצונו למול את הבן ואבי הבן מברך ברכה אחרת וכו' ע"כ ומוכח מדברי רבינו שכתב אצל ברכת המוהל קודם שימול ואצל אבי הבן לא כתב קודם שימול משמע א"כ דבאמת אבי הבן מברך אחר המילה וכן כתב הכ"מ ומוכח עוד כזה דאל"כ הי' לכאורה לרבינו הגדול להקדים ברכת האב קודם ברכת המוהל אך אינו מוכרח כ"כ ואף דקיימא לן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן כדאמר רב יהודה אמר שמואל בפסחים (ז' ב') וא"כ איך יברך האב אחר המילה. כבר דברו בזה רבותינו הראשוני' ודעת ר"ת והובא בהרא"ש ז"ל בפרק ר"א דמילה בשמו הטעם דברכה זו לא על מילה זו דוקא קאי אלא מודה ומשבח להקב"ה שצוה לעשות מצוה זו כשתבוא עוד לידו ותקנו לה מקום זה לגלות ולהודיע דזאת המצוה נעשית לשם הקב"ה ולא לשום מורנא ולא לשם הר גרזים ועיין בכ"מ ובבעל העיטור הובא טעם אחר בזה בשם יש מי שאומר דכיון דקיי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל שפיר הוי עובר לעשייתן אם יברך קודם הפריעה והוא ז"ל דחה דעת זה דפריעה אינה רק שיורי מצוה עי"ש אך דעתו דאי אפשר לברך קודם מפני שתלוי בדעת אחר הוא המוהל ולכן לא יוכל לברך קודם המילה ויש להשוות קצת דעת הרא"ש והעיטור ועיין להלן בדברינו ויהי' איזה טעם שיהי' מ"מ מרבינו הגדול מוכח שמודה בעיקר הדין ואמרנו להסמיך כאן מה שיש להסתפק אם מברכין על מילת קראי ואף שיארכו הדברים ואין דרכנו בכזה כאשר הקדמנו בהקדמת דברינו ולכן לא העלינו גם בזה הלכה מוסכמת עכ"ז לא נחדללו הפעם מלדבר בזה דאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ כאשר הוקדם מתלמודן דנדרים:

הנה לדעת האורחות חיים בשם הרמב"ם המובא ג"כ בש"ך ביו"ד סימן רס"ו בשם הבד"ה דמלין את בניהם של הקראים אפילו בשבת אין כאן מקום ספק לכאורה דכיון שדוחה איסור שבת דסקילה כ"ש דמברכין עליה בוודאי. ואין לומר דהא דמילה דחי' שבת הוא משום דמקלקל מיקרי ואין כאן איסור דאורייתא [וכמתניתין דשבת ק"ה] דכל המקלקלין פטורין ורק איסור דרבנן איכא כדשמואל דאמר בתחילת שבת כל פטורי דשבת פטור אבל אסור משא"כ לענין ברכה שאינה צריכה דאיכא איסור דאורייתא כהרמב"ם פרק א' מהלכות ברכות דכתב שם וז"ל כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא וכו' ע"כ. אין כן הדבר דהלא מפורש בתלמודן שם (דף ק"ו) אמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי הרי מפורש דמתקן מיקרי אך עדיין יש לומר דזהו דווקא בישראל מיקרי מתקן אבל לא בקראים ולכן אולי מוהר ממה נפשך אם כישראל נחשב הרי שפיר עביד וניתן שבת לדחות ואם לא הרי מקלקל מיקרי ואין כאן חילול שבת כלל באיסור דאורייתא וכנ"ל משא"כ לענין ברכה. ע"ז נאמר דלא נראה לומר כן כ"כ דמ"מ מתקן מיקרי כיון דגם הם מלים את בניהם ולפחות תיקון הוא להם כמובן ועדיין יש לסתור ואין להאריך אך לדעת ר' בצלאל אשכנזי המובא בש"ך שם שכתב דאין מלין בני הקראים בשבת וז"ל כיון שאינם מודים בפריעה איך יעשה להם פריעה וכי תימא ימול בלא פריעה נמצא מחלל שבת ואין בו מצוה ע"כ ודאי יש להסתפק לענין ברכה דאף שאינו דוחה איסור שבת אבל אולי איסור לאו דלא תשא שאני ומדין ספק לא נפקי באולי וכאשר יתבאר עוד בדברינו ואף דלדעה רבא ביבמות (קי"ט) דאמר שם מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו לכאורה אין להסתפק בזה כיון דשוים המה כחדא מ"מ הלא רב נחמן שם חולק על סברא זו ומחלק באמת בין כרת ללאו והגם דרבא בתרא הוא הלא בתלמודן שם (בדף כ"ב) הובא דגם דעת רבה לחלק בין איסור כרת ללאו ורבים המה נגד רבא ואולי כסברתייהו קיימא לן כיון דרבים נינהו ואף דתלמודן שם פריך ע"ז והא אמר רבה מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת ואסיקו קושיא הלא נראה קצת דטעות סופר הוא וצריך לומר רבא דלרבא מצינו כן ולא לרבה ורק פריך מרבה על רבא וכן כתב רש"י ז"ל בהדיא ב"ק (צ"ג ב') דמרב או רבה פרכינן כאילו תני במשנה או בברייתא ואף אם נאמר דגם מתחילה צריך להיות רבא ורבה אין כאן כלל מ"מ מצינו למימר באולי דרבא חזר בו אחר ששמעה מר"נ וכיוצא בזה מצינו לרבעת"ו ז"ל בכמה מקומות דיתרצו כזה לרבא דאחר ששמעה מר"נ סברה וקיבלה וחד מהם הוא במציעא (דף י' א') תוספות ד"ה איתיבי' רבא לר"נ עי"ש. ואף דתלמודן הנ"ל מסיק בקושי' הלא כבר ידוע מרבותינו הראשונים ז"ל דכל מקום דמסיק תלמודן בקושיא יש לתרץ קצת ואף דזה דחוק ונראה ג"כ קצת דרבא פליג על רב נחמן מדנסדר כאן אחר ד' ר"נ. מ"מ הל עדיין אינו מוכרח כ"כ. [ואין לתמוה על החפץ מה שנאריך אם יש לדמות איסור ברכה שאינה צריכה לאיסור לאו או סקילה ובנוים קצת על דברי ר"ב אשכנזי הנ"ל דהלא באמת יש להסתפק גם בלי דברי ר' בצלאל אשכנזי בעצם הדבר אם כסברת רבא קיי"ל או רבו החולקים עליו וכוותייהו קיימא לן ולא הובא הכא רק לפלפולא כמבואר להמעיין]:

ועוד נאמר בעז"ה דאף אם הדבר כדעת רבא דאין לחלק בין לאו לכרת ולא הודה כלל לר"נ מ"מ זהו דוקא לאו וכרת משא"כ בין לאו לאיסור סקילה נחלוק באמת לדברי הכל ואף לדעת רבא ומנא אמינא לה לסברתנו